גן השומרון


זה מה שהיה
קטעי הווי מהעשור הראשון לגן-השומרון

ליקט
רפאל טפליץ
2004


גם פרסום זה כמו הקודם
מוקדש לזכר הגיבורים והגיבורות
אשר לא ידעו שהם כאלה
וגם שירים לא שרו להם



תוכן העניינים

  • הבעת תודה
  • על המלקט / כותב
  • פתח דבר
  • התחבורה
  • זה נוער, זה? זה......... !
  • האוויר הרע
  • מדיניות חוץ
  • החמורים
  • המעשי והתימהוני
  • מזל טוב - מזל טוב
  • אנרגיה
  • הצדיק וההצדקה
  • המקרר המשותף
  • הכנף השבורה
  • Kleiner Araber
  • חוזה העתידות
  • אמונה בחסדי שמיים, בעזרת השם
  • הפסימיסט האופטימי, או: מתי יקבלו היקים שכל
  • הגיון בריא, או: 3x10 = 30x1
  • השחיטה הכשרה
  • החלל האלמוני
  • חור אחד או שנים
  • המתנדב
  • הכד
  • הפרי המתוק / המר
  • חילופי משקפיים ועוד
  • הצבע המתאים
  • המשפט(ים)
  • הדג הרעיל
  • הקול קול יעקב אך הידיים ידי עשיו
  • הכיבוש המשחית
  • "תקפצו לכוס קפה!"
  • פרנסה - חיילים - בירה ובחורות
  • קואופרציה
  • המטמון
  • החייל המשוחרר
  • פטריות
  • סינר או שמלה?
  • הסתכל בקנקן ולא בתוכנו
  • אוזניים לכותל
  • התעמלות בבוקר?
  • גן-השומרון - טעות?
  • אחרית דבר

    * * *



    הבעת תודה

    בראש ובראשונה יש להודות למייסדי גן-השומרון שבלא-יודעין סיפקו את חומר הגלם ממנו נוצרו הקטעים הבאים. ספק אם היו רואים בעין-יפה את חייהם ומעשיהם הופכים בסיס לכתיבה ולקריאה. אם כך - הרי הסליחה עימהם.

    תודה נוספת מגיעה לדורותי קלטר, תושבת גן-השומרון, שלא רק הדפיסה וחזרה והדפיסה את החומר אלא גם הציעה, העירה ותיקנה עד שכל גחמות הכותב סופקו.

    לוועד הכפר גן-השומרון התודה על שאפשר את הדפסת החומר.

    * * *



    על המלקט / כותב

    הן אשתו של המלקט / כותב, אולי, (Ulli) לבית לוי והן הוא עצמו הם בנים של שניים ממייסדי הכפר: סלי לוי ואשתו אירמה וד"ר יון טפליץ ואשתו מרים.

    אולי הגיעה לכפר עם הוריה בשנת 1934 כאשר היא בת 11. המלקט / כותב, רפאל, הגיע לכפר שנה לאחר מכן, 1935. שניהם יחד עם עוד קבוצת ילדים וילדות מאותה שכבת גיל גמרו "איכשהו" את בית-הספר היסודי בכרכור. לא הייתה כל אפשרות כלכלית שהוריהם יאפשרו להם השכלה נוספת. כל אחד מהם השתלב בגיל 15-14 בעבודות חקלאיות השונות.

    עם חלוף הזמנים מצא כל אחד מחבורה זו את דרכו האישית בחיים.

    בהגיעו לעשור ה-7 לחייו חש הח"מ דחף לשמר, לתעד ולחקור את השנים הראשונות של גן-השומרון אף שאיננו תושב הכפר היום.

    חלק ממאמציו הרי הם לפני הקורא.

    ר.ט.

    * * *



    פתח דבר

    הקורא ודאי ישאל את עצמו: "האם הסיפורים שבספרון שלהלן הם אמיתיים?" בעידן ה-Post, ידוע שקשה להגדיר מה "אמת". לכל צופה במאורעות יש אמת משלו. נוסף לכך, בחלוף הימים אמת של אז נראית היום כלא אמת. לפיכך קיימות אמיתות אחדות זו לצד זו ואמת סיפורים הם בעיני המספר בלבד.

    אלא שאישיות המספר גם היא איננה סטטית. הכותב ראה ושמע את המאורעות המתוארים בשנות ילדותו והתבגרותו ורושם אותם בסוף שנות השבעים לחייו. לפיכך יתכן ויש לפחות שלוש אמיתויות levitra générique: זו של הנפשות הפועלות (שרובם אינם עוד בחיים), האמת של הצעיר דאז והאמת של הזקן שעברה דרך מסננת של כ-60 שנה.

    כיוון שכך אין הכותב טוען לאמיתות מוחלטת אלא סובייקטיבית בלבד.

    עוד לשווא יחפש הקורא תיאורים של מעשים יפים, חברות, טוב-לב, הגשמת אידיאלים, גבורה ויתר תיאורים נוסטלגיים המקובלים כל כך כיום כאשר מתארים את העבר. לכך יכולות להיות מספר סיבות: הפחות מתקבלת על הדעת היא שלא היו כלל מעשים כאלה. טענה זו קשה לקבל כי ודאי היו מעשים כאלה. עצם אחיזתם העיקשת של המתיישבים בקרקע, למרות כל הקשיים והאכזבות - עד שהקרקע נענתה להם - היא בעיני גבורה ואידיאולוגיה בהגשמתה.

    סיבה נוספת להיעדר "מעשים יפים" בקטעים היא שאלה (המעשים) אינם מצטלמים היטב ואין בהם דרמטיות, בבחינת good news is no news.

    הקורא גם לא ימצא בקטעי ההווי תיאור מלא של הכפר בהתפתחותו. הקטעים הם כאין stills בלבד, הארה של רגעים מסוימים בזרימת חיי הכפר.

    למרות כל האמור לעיל, מקווה הכותב שהקטעים דלהלן יעזרו לקורא להבין חלקי היסטוריה של הכפר ולאפשר לו להשוות את הימים ההם עם הכפר בשנות האלפיים.

    אם החומר יעורר עניין להמשיך ולהתעניין ולחקור את תחילת הכפר ולהעריך את מייסדיו הרי שהכותב בא על שכרו.

    ר.ט.

    נ.ב.1. התקופה המתוארת בקטעים היא זו של עשרת שנות הכפר מתחילתו ב-1934 ועד 1944. הכותב מקווה שלתקופות נוספות, בעיקר להרחבה הראשונה (1946) וההרחבה השנייה (1952) ימצאו מתעדים מתאימים.

    נ.ב.2. המתעניין בעשרת השנים הראשונות לכפר מופנה לאוסף חומר היסטורי שנאסף ומוחזק בארכיון הכפר וכן לספר הפרוטוקולים של אסיפות המתיישבים (בגרמנית) שתורגם על ידי הכותב והודפס בעזרת ועד הכפר.

    * * *



    התחבורה

    בשנת 1934, עם היווסד גן-השומרון, לא היה כל כביש בסביבות הכפר - לא לעין-שמר, לא לכרכור, לא לעין-עירון וכפר-פינס, לא לפרדס-חנה וודאי לא לעפולה. הכביש לחדרה התחיל רק קרוב לתחנת הרכבת מזרח-חדרה ומשם לחדרה.

    כדי להגיע לחלקות השדה מחוץ לכפר ("חירבה" ו"לבזובסקי") השתמשו רוב המתיישבים בסוס ועגלה. גם ההובלות בתוך הכפר, כגון הובלות אספקת מזון ללול ולרפת והבאת חלב למחלבה נעשו בסוסים כמו גם עיבוד הקרקעות כחריש, קלטור, פתיחת תלמים, קציר החציר וכו'.

    לרוב המתיישבים היה סוס וביניהם לכל בעלי הרפתות. האחרים נעזרו על ידי שכירת סוס והכלים המתאימים מאחד מבעלי הסוסים. הטרקטורים שתפסו עם הזמן את מקומם של הסוס החלו להגיע רק בשנות החמישים.

    הכביש לחדרה התחיל רק קרוב לתחנת רכבת חדרה-מזרח ומשם לחדרה. כל הדרכים היו דרכי חול בקיץ ודרכי בוץ בחורף. תושבי גן-השומרון היו מגיעים לכרכור בעגלות רתומות לסוס או ברגל. לעגלות הסוסים היו בימים ההם גלגלי עץ כאשר סביבם חישוק ברזל. גלגלי צמיגים הורכבו רק בשנות החמישים.

    הקשר לערים היה מתחנת רכבת חדרה-מזרח. משם נסעו לתחנת הרכבת ראש העין ומשם באוטובוס לתל-אביב. לחיפה נסעה הרכבת מחדרה-מזרח במישרין.

    בכרכור היה איש בשם מוריס. הוא היה ממשפחת מייסדי כרכור, עולים מאנגליה. הוא רכש "אוטובוס" והוביל בו אנשים מכרכור לתחנת רכבת מזרח-חדרה. באוטובוס זה לא היו הספסלים זוגיים משני עברי המעבר האמצעי כמו היום. לאורך שתי דפנות האוטובוס הארוכים היו שני ספסלים ארוכים כאשר באמצע נותר מקום למטלטלי הנוסעים. הכניסה לאוטובוס הייתה בדופן האחורית. לרוב דלת כניסה ויציאה זו נותרה פתוחה, גם בזמן הנסיעה. ברצפת האוטובוס היו חורים רבים והנוסעים יכלו לעקוב אחרי דרכי הנסיעה במישרין.

    תושבי גן-השומרון היו מחכים לאוטובוס "מוריס" בפינת יענקלביץ (דהיום) כאשר לארבעה כווני אותו צומת היו רק דרכי חול. בחורף היו זקוקים למגפי גומי בכדי להגיע לצומת. לא רצו לנסוע לחדרה או יתר הערים במגפיים אלה - לכן היה מישהו מלווה את הנוסע עד הצומת ושם היו מחליפים לנעלים רגילות והמלווה חזר עם המגפיים לכפר. (לא זכור כיצד הגיעו בנעלי העיר חזרה לכפר.)

    בתחילת שנות הארבעים נוסדה בפרדס-חנה חברת אוטובוסים על ידי האחים קונשטוק אשר קודם לכן הסיעו את תושבי חדרה ממושבה זו לתחנת הרכבת-מזרח. חברה זו התחרתה בחברת "אגד" שגם היא החלה להגיע לפרדס-חנה. לאחר מספר שנים התאחדה חברה זו עם האחים קונשטוק.

    כביש צומת יענקלביץ - עין-שמר נסלל בשנות 1935-1936. הכביש הזה היה "מסולינג". צורת כביש זו הייתה אבנים גדולות. מסודרות זו ליד זו וחצץ נשפך ביניהם. (בסלילת כבישים אלה עבדו גם בנות שהיו מקטינות אבנים לחצץ. הציפו באספלט (זפת) נעשה רק שנים לאחר מכן. בסוף שנות השלושים המשיכו כביש זה עד מחנה עין-שמר (שער-מנשה דהיום).

    כביש חדרה - ואדי-ערה - עפולה נסלל על ידי ממשלת המנדט רק בתחילות שנות הארבעים במסגרת תכניות צבאיות בריטיות להגיע במהירות לצפון הארץ, ללבנון, סוריה ועיראק.

    לצורך סלילת כביש ואדי-ערה (או כמו שהוא מכונה היום כביש נחל עירון) הופקעו חלק מאדמות מייסדי גן-השומרון ב"חירבה" וזאת ללא פיצויים. רק עבור הגידולים על השטח שולמו לבעלים פיצויים מעטים.

    הכביש הפנימי של גן-השומרון על שני רחובותיה נסלל רק לאחר הקמת מדינת-ישראל בשנות 1950-1951.

    כל צורכי החקלאות כגון מזון לעופות ולבקר וכו' וכן כל הובלת התוצרת החקלאית הובלו מהערים ואליהן על ידי משאיות קבוץ עין-שמר. דיונים ואף מריבות רבים התנהלו בין האגודה החקלאית "עובדי-אדמה" וקבוץ עין-שמר סביב חוזה ההובלות ותנאיו. במיוחד נוצרו מתחים כאשר בעלי משאיות מפרדס-חנה הציעו את שירותם לכפר.

    המשאית הראשונה בכפר נרכשה על ידי מייסד. אותו מייסד היה קודם לכן בעל עגלה ושני סוסים. בעגלתו העביר, יחד עם עוד מתיישב בעל שני סוסים, סחורות, חומרי בנין ועוד בכפר. ב-1937 זכה במכרז להעברת כדי החלב בעגלתו לתחנת הרכבת חדרה-מזרח. משם החלב הוסע ברכבת לראש-העין ומשם במשאית לתל-אביב. לא קשה לשער את איכות חלב זה לאחר טלטולים כה רבים.

    תוך כדי מאבק נוסף עם קיבוץ עין-שמר זכה הנ"ל במכרז הכפר לכל ההובלות החקלאיות, הן תוצרת והן צורכי המשקים. הובלות אלה נמשכו עד שנות מלחמת העולם II, שעה שקשה היה להשיג צמיגים למשאית. כאשר "הלך" לבעל המשאית המקומית צמיג לפני האחרון, הרכיב את הגלגל הרזרבי ונסע ללא "ספייר". כאשר "הלך" לו עוד צמיג היה נאלץ להשבית את המשאית. משאית מכפר-פינס ביצעה את ההובלות מגן-השומרון ואליה במקומו.

    לאמיתו של דבר הייתה המשאית הראשונה רק חצי משאית וזאת כיוון שלאותו מייסד הייתה רק חצי בעלות עליה. בעלות החצי השני הייתה בידי אותו נהג מכפר-פינס שבבעלותו הייתה עוד משאית.

    השימוש באופניים היה נדיר בכפר. לא היו כבישים והבוץ או החול היו מקשים על הרכיבה באופניים. לילדים אחדים היו אמנם אופניים אך כיוון שהן נקנו משומשות היה הנוער מבלה שעות ארוכות בתיקונן.

    את הדרך לבית-הספר בכרכור עשו הילדים ברכיבה על חמורים (ראה הקטע בנושא זה).

    האופנוע הראשון בכפר נקנה על ידי בנו של אחד המייסדים אשר עבד בבתי-מלאכה של הצי הבריטי בחיפה. רופא קופת-חולים, תושב הכפר, קיבל מן הקופה אופנוע כדי לשרת את הקיבוצים מענית ועין-שמר. הוא אשר התהפך עם האופנוע ביום הראשון לקבלתו. עם הזמן השתפרה שליטתו ברכב.

    המכונית הראשונה בכפר הייתה בבעלות ולטר קליברג. הוא רכש אותה כאשר עסקי המדגרה שלו הלכו התרחבו. אותה מדגרה הוא קנה מקואופרטיב הלול הכושל. לימים הוסיף גם טחנה לטחינת דגנים לעופות, בקר וסוסים.

    מכוניות וטנדרים רבים להובלות נרכשו מאוחר יותר. אחרי קליברג רכש הקבלן יצחק גוטמן טנדר להובלת חומרי בנין - ולאחר מכן אף מכונית פרטית.

    בעל המכולת כושי (קאודרס) אף הוא קנה מכונית לשרת אותו במכולת שלו בכפר.

    אט אט נרכשו עוד מכוניות וטנדרים רבים בכפר.

    היום כבר לא קונים מכונית - היום מחליפים מכונית.

    * * *



    זה נוער, זה? זה.......!

    את הנוער שהגיע לכפר עם יסודו ניתן לחלק לשלוש קבוצות:

    קבוצה א': בקבוצה זו היו 8 נערים ו-2 נערות שהגיעו בגילאי 18-14 לכפר. שתיים מן הבנות נישאו בשנה הראשונה. אחת למתיישב רווק ואחת לבעל משק ליד הכפר שהוקם מספר שנים לפני יסוד הכפר.
    קבוצה ב': הם בני ה-12-10 ובהם 6 בנים ושתי בנות.
    קבוצה ג': הם הילדים שבהיווסד הכפר היו בני 5-2 ובה 2 בנות ובן אחד.

    להלן נעסוק במעט בקבוצה א', ובעיקר בקבוצה ב'.

    הנוער בקבוצה א' (18-14) לא המשיך ללמוד בארץ. כמעט כולם הועסקו במשקי הוריהם. בכפר לא הייתה כל מודעות שצריך או כדאי לתת לנוער זה השכלה תיכונית ו/או מקצועית. גישה זו ניתן להסביר, אולי, בהתרכזותם הבלעדית של ההורים במשקיהם, וראיית עתידו של כל נער ונערה במשקם. יתכן גם שחוסר ממון מנע המשך לימודים.

    פרט לעבודת המשק עסקה קבוצה זו במעט מאד פעילות נוער. לא היו קשרים חברתיים בין חברי קבוצה זו. הייתה פעילות שטחית במסגרת "השומר הצעיר", שלא הגיעה לכדי מימוש. תנועה סוציאליסטית זו נראתה זרה להורים. כן נתפסה תנועה זו כעוינת לעתיד הכפר כיון שדגלה בגיוס צעירים להקמת קיבוצי התנועה. כלשון הימים ההם - "הגשמה". עובדה היא שמבני קבוצה זו לא הצטרף איש לקיבוץ כלשהו.

    נוער קבוצה ב' (12-10) ביקרו - שלא להגיד למדו - בבית-הספר העממי בכרכור. כולם למדו בכיתה אחת למרות הבדלי גילם. שפת הדיבור בבית, בכפר, בדרך בבית-הספר ובחצר בית-הספר הייתה גרמנית. גם בני קבוצה זו עבדו במשקי הוריהם - כלומר אחר הצהרים ובחופשים.

    קל יותר לתאר את פעולות הנוער הזה שלא התקיימו מאשר אלה שהתקיימו. לא הייתה כל פעילות ספורטיבית ואף לא התענינו כלל בספורט. לא היו כל "בילויים" במושגי שנות האלפיים: לא יצאו לטיולים, לא מסעדות, לא נערכו ריקודים, לא סלונים ולא ריקודי עם. לא קראו עיתונים. מאידך, האזינו הרבה לשידורי רדיו, בעיקר לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה.

    פעילויות נוספות היו נגינה במפוחית פה, שנקראה אז "גרמושקה". לכל אחד הייתה מפוחית - למי משוכללת יותר ולמי פחות. היו מנגנים בכישרון ואף בחוסר כישרון בפגישותינו הרבות. לרוב נוגנו שירי ארץ ישראל (שלאחר שנים רבות למדנו שמקורם בשירים רוסיים), וכן יצירות קלאסיות קלות..

    פעילות אחרת הייתה משחק טניס שולחן (שנקרא אז פינג-פונג). בצריפו של השומר שעזב הופרד חדר אחד למשרד הקואופרטיב, והשני כ"בית-עם". שם נערכו אסיפות המתיישבים. כן הוצב במקום שולחן למשחק הפינג-פונג. הנוער המבוגר במעט, 18-16, היטיב לשחק ולרוב ניצח במשחקים עם קבוצת הנוער 14-12.

    נקודת אור נוספת שהייתה היא הקריאה האינטנסיבית בספרות (הגרמנית) שרבים מן המתיישבים הביאו אתם מגרמניה. כל הספרות הקלאסית והרומנטית נקראה בקבוצה זו. שאלו גם ספרים מהכשרת קיבוץ "במפנה" שהיה צמוד לגן-השומרון. גם חברי הכשרה זו היו מיוצאי גרמניה והביאו אתם אוצר ספרותי משלהם.

    פעילות חברתית בקבוצה זו דווקא עלתה על זו של הקבוצה הקודמת. בערבים נפגשו זה עם זה ושוטטו ברחובות הכפר (שניים במספר) עד מאוחר. היה מקובל לצפצף צפצוף מיוחד שהיה נער מצפצף מחוץ לבית חברו כדי לקרוא לו להצטרף לקבוצה.

    השיחות נסבו בעיקר בכעס על הכפר בכלל ועל ההורים בפרט. זאת בשל "מרד נעורים" רגיל או בשל המצב המיוחד בכפר.

    בין הפעולות המאורגנות יש להזכיר שמתיישב אחד ששהה מספר שנים באמריקה לימד אותנו בהצלחה מוגבלת את השפה האנגלית. מתיישב נוסף, שגמר לימודי פילוסופיה בגרמניה נתן לנו שיעורים בתולדות האומנות והארכיטקטורה תוך הדגמות מספריו הרבים. שניהם עשו זאת בהתנדבות.

    פעילות נוספת הייתה בשנות המאורעות (1939-1936). לימדו אותנו את תורת הק.פ.פ. (קרב פנים אל פנים). היינו משתמשים במקל חזק ולומדים להגן על עצמנו ממכות אויב שמחזיק בידיו מקל דומה. אף היה צריך להתקיף אויב זה במקלנו. לשמחתנו יש להגיד שמעולם לא נזקקנו להשתמש הלכה למעשה בתורת קרב זה.

    כן לימדו אותנו בשנות המאורעות את תורת "האיתות". הבעיה הייתה שהקשר הטלפוני בין יישובי הסביבה לא היה אמין מספיק. על מגדל השמירה בכניסה לכפר הקימו זרק-אור. הנוער למד את כתב המורס. בכתב זה מיצגים סדרת קוים ונקודות אות מסוימת (למשל "א" הייתה .- "נקודה קו"). לאחר כל נקודה או קו הייתה הפסקה קצרה. לאחר כל מילה הפסקה נוספת, וכך היה ניתן לחבר משפט. הקו והנקודה היו נוצרים על ידי לחיצה קצרה או ארוכה על כפתור מכשיר חשמלי קטן. כך נוצרו הבזקי אור קצרים או ארוכים ומהם ניתן היה לפענח מברק. כך נשלחו או נתקבלו מברקים מיישובי הסביבה.

    אחרי שהשתלמנו בתורת האיתות הושיבו כל ערב זוג נערים או נערות על המגדל כדי לקבל או לשלוח תשדורות לכרכור או לעין-שמר.

    כפי שהוזכר לעיל הוקם קן "השומר הצעיר" בכפר. מדריך הקן היה בחור כריזמטי בן 17 מקבוצה א'. היו אתו מפגשים בהם לימדו אותנו את תורת הסוציאליזם. המדריך הנ"ל (שמוזכר גם בכמה מן הקטעים בספרי זה) היה חובב מוסיקה קלאסית מושבע. הוא היה אוסף את חברי הקן לביתו, היה מושיב אותם על שטיחים ברצפה ומאזינים לנגינת יצירות קלאסיות מתקליטיו הרבים. (78 סיבובים לדקה).

    התקליטים נוגנו על גרמופון ידני. מכשיר זה הופעל על ידי סיבוב מנואלה ומתיחת קפיץ בין השמעת תקליט ותקליט. היה גם צורך במחט מתכת שקלטה את המנגינות מן התקליט והעבירה אותם לרמקול (לא חשמלי). מדי פעם היה צורך להחליף את המחט שנשחקה והמוסיקה הפכה לצורמת.

    עוינות המתיישבים לתנועת "השומר הצעיר" גרמה למתח נוסף בין ההורים והנוער. מאידך, התברר בסופו של דבר שאיש מקן הנוער בכפר לא הצטרף לקיבוץ, כולל המדריך האידיאולוגי.

    נוער קבוצה זו גם אהב לשחק בבלורות או כפי שהיו מכנים אותן "ג'ולות". אחד מן הקבוצה היה אמן המשחק וכמעט כולם היו מפסידים לו את שלהם.

    כאשר בני קבוצה זו סיימו את בית-הספר העממי בכרכור והגיעו לגיל 15-14 המצב הכלכלי של הוריהם היה אף גרוע מהשנים הקודמות. אף הם, כמו המבוגרים מהם, לא המשיכו את לימודיהם, פרט לשתי בנות שלמדו בגימנסיה בחדרה הרחוקה.

    מאידך, החל משנת 1939, עת נפתח בכרכור קולנוע, הלכנו לראות את כל סרטי אותם הימים. ידענו את שמות השחקנים הכוכבים ולא בחלנו ללכת אף פעמיים או שלוש בשבוע לקולנוע. (כמובן ברגל בקיץ ובחורף).

    לימים, בהגיענו לגיל 17-15, התפתחו גם קשרים רומנטיים בין חברי קבוצה זו עם בנות הכפר ומחוצה לו. אף כותב שורות אלה נתקשר איכשהו לאחת הבנות בקבוצה. להבדיל מקשרים רבים שלא האריכו ימים, נמשך קשר זה ואף הגיע כעבור כ-5 שנים לכדי נישואין. איש מבני הקבוצה, פרט לנ"ל לא נשא אחד או אחת בן זוג מהכפר.

    עם עזיבת בית-הספר וגמר כיתה ח' עבדו כל בני הנוער במשקי הוריהם. אלא שהעיסוקים התרחבו לשטחים נוספים כגון: שכיר יום חקלאי באחדים ממשקי הכפר האחרים; קבלת תפקידים זעירים במנגנון הקואופרטיב החקלאי; אחד הרבה לעבוד במכוורתו של מתיישב; אחת עזרה לאמה בכביסה (ביד), גיהוץ וחלוקת הכביסה למתיישבים; אחד הפך לסבל על משאית שהביאה יום-יום תוצרת חקלאית מהכפר לעיר, כולל כדי חלב כבדים; אחד עזר להוריו בעבודת מסעדה לחיילים בריטיים שנפתחה בכפר; אחד הביא את הדואר מכרכור וחילק אותו בין תושבי הכפר; אחת עבדה בבית הבראה צמחוני בזיכרון יעקב וכן עזרה לספרית בחדרה כדי ללמוד את המקצוע; אחד הציב שני ארגזים משני צדדיו של חמור ויצא למכור גלידה במחנה צבא בריטי.

    כל הכסף שנער או נערה השתכר נמסר להורים, פרט לדמי כיס.

    לימים התרחבה קשת העיסוקים: שנים הצטרפו לכוחות הביטחון המנדטוריים (שוטרים זוטרים); אחד הפך למדריך ללול בבית-הספר החקלאי לבנות בנהלל.

    כמאזן כללי של החיובי והשלילי הרי שבני הנוער הרגישו את מרירות הוריהם ואכזבתם טפטפה גם אליהם. גם מריבות בין המתיישבים לא פסחו עליהם.

    מאידך, ניסו בני הנוער להרחיק עצמם ממצוקת הוריהם ולא ראו את בעיות הכפר כבעייתם הם. היה ניכור חיובי בין המבוגרים (נקראו בפי הנוער "הזקנים" אף שהיו בני 50-40).

    השתלבות הנוער בגיל צעיר מאד בתהליכי העבודה הקנה להם ניסיון בחיים. אמונה בעצמם ובכישרונותיהם למרות חוסר מקצועיותם.

    דברים שעלולים להראות שליליים לצופה בשנות האלפיים - לא היינו מודעים להם. לא הרגשנו את המחסור ולא היה כנגד עינינו נוער שזכה ליותר מאתנו. לא קינאנו באיש.

    לא הייתה בפנינו קשת רחבה של בררות בבחירת העיסוקים אך במסגרת הצרה שלנו הרגש/נו מן עצמאות שנתנה לנו הרגשת חופש (מדומה?) גם אם עבדנו קשה, הרי שלא הוטלו עלינו מסגרות וצפיות להגשים - כפי שנהוג היום.

    עם כל המחסור המתואר בפרק זה ובקטעי ההווי האחרים, לא היינו עניים והמחסור לא הציק לנו ביותר. במבט לאחור, אפשר אף להגיד שהיו לנו נעורים מגוונים - אך מאושרים.

    * * *



    האוויר הרע

    בשנים 1934-1936, עם ההתיישבות בכפר, חלו כרבע מהמתיישבים ו/או ילדיהם במחלת המלריה. במחלה זו סובלים התקפי חום עם הפוגות ביניהם, כבד מוגדל, חולשה ורפיון והעדר כושר עבודה.

    את הזיהוי הוודאי של המלריה היו קובעים על ידי לקיחת טיפת דם מאצבעו של החולה, מריחת הדם על חתיכת זכוכית ובדיקה באמצעות מיקרוסקופ. אם נראה מעורר המחלה (פלסמודיום) בדם - הרי שהדיאגנוזה נקבעה בוודאות.

    ההידבקות במחלת המלריה מקורה במים עומדים כמעיינות, ביצות, שלוליות ואף כלים שהתמלאו במי גשמים. במים אלה דוגרת יתושת האנופלס שזקוקה לדם כדי להטיל את ביציה במים. כאשר יתושה מוצצת מדמו של חולה מלריה וחוזרת ועוקצת בריא הוא נדבק מעקיצה זו.

    עד סוף המאה התשע עשרה לא הבינו שרשרת זו אבל מאות שנים לפני כן שמו לב שנפגעי המלריה גרים בקרבת מים עומדים או ביצות, מהם עולה ריח רע (מלריה באיטלקית = אויר רע).

    ד"ר הילל יפה מזיכרון יעקב ולאחר מכן ראש הועד בחדרה ומומחה ידוע למלריה למד רק בשלהי התשע עשרה שמקור- או יותר נכון - מעביר המלריה היא היתושה הדוגרת במים עומדים.

    עובדה היא שמייסדי חדרה עוד נטעו הרבה עצי אקליפטוס כדי "לטהר את האוויר".

    את שרשרת ההדבקה ניתן לשבור בכמה אופנים: ריפוי החולה, מניעת אפשרות היתושה להגיע למציצת דם ע"י כילה על המיטה בלילה, רשתות בחלונות, שרוולים ומכנסים ארוכים, מריחת חומר דוחה יתושים על הגוף והדברת יתושים באוויר או ריסוס המים. הטובה מכל השיטות הוא: ניקוז כל המים העומדים באביב.

    מפרוטוקולים של אסיפות המתיישבים בגן-השומרון ניתן ללמוד שהתושבים היו מודעים היטב לסכנת מחלת המלריה ודרשו שכל מתיישב ידאג במשקו למנוע שלוליות או כלים מלאי מים החל מעונת האביב. ספק אם אכן כולם טיפלו בכל המפגעים כראוי.

    המקור העיקרי לדגירת יתושים היה אפיק המים שהחל מצומת ברקאי במעין נובע עיון-אל-אסויר. ממעין זה זרמו המים לכיוון עין-שמר ומשם לנחל חדרה. ממשלת המנדט אמנם הייתה אמורה לטפל במקור יתושים זה אך הדבר נעשה במאמץ מצומצם. כיום נתפסים מי המעין בצינורות לצורכי חקלאות.

    רק כאשר החלו ב-1937-1939 בהקמת מחנות צבא בריטיים בסביבה פעלה יחידת ההיגיינה של הצבא ביעילות והדבירה את יתושי המלריה במקומות דגירתם. אכן, משעה זו והלאה לא חלו המתיישבים עוד במחלה זו.

    יש עוד להוסיף שהטיפול בחולה עצמו נעשה בעזרת תרופות כגון חינין שגם הוא היה מביא לתופעות לוואי לא נעימות. גם מי שנראה כנרפא מן המחלה נתקף מדי פעם בהתלקחויות חדשות שהיה צורך לטפל בהן.

    מחלה חד- פעמית אחרת הייתה הפפדצ'י. זו מחלת וירוס, ולכן מקנה חיסון לכל החיים. גם מחלה זו מועברת על ידי יתושים (לאו דווקא האנופלס). נתקפים בה בעיקר עולים חדשים. סימניה: חום גובה, כאבי ראש חזקים וחולשה. לעומת המלריה מחלה זו חולפת כעבור מספר ימים אף ללא טיפול, פרט לכדורים נגד כאבי הראש. הבעיה היא שבימים הראשונים למחלה, סימניה דומים למחלת המלריה אלא שקוצר התקופה מבדיל בינה ובין המחלה החמורה בהרבה.

    הנה כי כן, בנוסף לכל הקשיים האחרים: החום הכבד, העבודה הגופנית הקשה שלא היו רגילים לה, ההצלחה המוגבלת (בלשון המעטה) בחקלאות וכן עצם החיים במקום מנותק מכל - נוספה גם המלריה הלא מוכרת שפגעה קשה במשפחות המתיישבים.

    אולי כדאי לזכור שההצלחה הסופית בהדברת המלריה באה לנו מן הצבא הבריטי. החלוצים "מייבשי הביצות" לא הצליחו להתגבר לחלוטין על המחלה.

    * * *



    מדיניות חוץ

    בשנה הראשונה ליסוד והקמת הכפר, נבנו 29 מבני מגורים על 29 מגרשים מתוך 35. על המגרשים הנותרים נבנו, מאוחר יותר, בנינים ועל חלקם, לא.

    היו 4 צורות מבני-מגורים:
    1. צריף עץ סטנדרטי ובו הול, מטבח ו-2 חדרים.
    2. צריף גדול ובו הול גדול, מטבח, 2 חדרי מגורים גדולים ובית-שימוש ומקלחת ביחד.
    3. בנין בטון ובו הול, מטבח, 2 חדרי מגורים, בית-שימוש ומקלחת נפרדים.
    4. בית בטון גדול ובו 3 חדרי מגורים, חדר-אוכל, מטבח, מרפסת ובית-שימוש ומקלחת נפרדים.

    בניני הצריפים, פרט לשלושת הגדולים, היו זהים זה לזה ונבנו על ידי קבוץ עין-שמר. מבני הצריפים הגדולים נבנו שניים על ידי קבוץ עין-שמר והשלישי על-ידי קבלן מזיכרון יעקב. על כך יצא קצפם של חברי קבוץ עין-שמר אך ללא הועיל.

    בניני הבטון, פרט לשלושת הגדולים, היו זהים וגם הם נבנו על ידי קבוץ עין-שמר.

    כפי שניתן לראות נבנו 15 מתוך 29 בניני-מגורים ללא שירותים (בית-שימוש ומקלחת) בתוך המבנה. השירותים נבנו במרחק 15-10 מ' מן הבתים. צורת בתי-השימוש הייתה: בור חפור באדמה, עליו מושב וכל זה בפחון. גם המקלחת הייתה באותו מרחק מהבית, עם "מים זורמים" אך כמובן ללא הסדר למים חמים וביוב.

    יש לזכור שכל המתיישבים היו בני המעמד הבינוני ומעלה. איש מהם לא היה מעלה על דעתו לגור בגרמניה בתנאים בהם יש למהר בליל חורף סוער לבית-שימוש ללא מים במרחק 15-10 מ' מחדר השינה. כדי להתרחץ היה צריך לשאת קומקום מים חמים מן הצריף, להגיע עד המקלחת, לתכנן את חלוקת מי-הקומקום בצורה מתוחכמת שיספיקו להסתבן ולהוריד את הסבון מהגוף.

    במשך 15-10 השנים הבאות רבים בנו שירותים צמודים לצריפים והתקינו ביוב וחמום מים. רבים גם בנו במקום הצריף בנין בטון שהכיל את כל השירותים.

    נוסיף לכך את העובדה שבידי כל המתיישבים היו סכום מינימאלי של -.1000 לא"י, ולרבים הרבה יותר. סכום זה הקנה להם זכות אוטומטית של כניסה לארץ ישראל כ"קפיטליסט". הוספת בית-שימוש ומקלחת לצריף הייתה מייקרת את הצריף, שבנייתו עלתה כ-.120 לא"י, ב-.15 לא"י נוספות.

    עד כאן העובדות. לא קל יהיה לחפש את הסיבות למעשה / מחדל זה של אי בניית שירותים צמודים. כותב שורות אלה מסוגל, לכל היותר, להעלות מספר השערות - שגם הוא לא משתכנע מהן לגמרי:
    1. המתיישבים רצו לשמור את מרבית כספם להקמת משק חקלאי שסברו שיפרנס אותם היטב.
    או – 2. רוח פוריטנית מוזרה שתקפה פתאום בני מעמד בינוני.
    או – 3. הרצון להידמות "לחלוצים הנערצים" שקדמו לעלייתם ארצה.

    בראיונות שערכתי עם מייסדי הכפר או ילדיהם לא יכול איש מהם להעלות על הדעת סיבה משכנעת לתופעה מוזרה הנ"ל.

    * * *



    החמורים

    ילדי גן-השומרון למדו בבית-הספר במושבה כרכור. בשנים ההן לא היו מספיק ילדים בכרכור כדי למלא לכל גיל כיתה שלמה. לפיכך למדו כיתות א' עם ב', ג' עם ד', ה' עם ו' ו-ז' עם ח'.

    בשנות 1934-1936 היו בגן-השומרון 6 ילדים בגיל 12-10. כולם למדו בכיתה אחת.

    כלי התחבורה לנוער היה החמור. לכל ילד היה חמור (או אתון - ראה להלן).

    המרחק מגן-השומרון לכרכור היה כ-1.5 ק"מ. הדרך הייתה חולית בקיץ ובוצית בחורף. לא אחת קרה שחמור על רוכבו שקעו בבוץ. חברי הקבוצה היו צריכים להוציאו מן הבוץ וכל הקבוצה הייתה מאחרת לבית-הספר. אחת הילדות אף שברה את ידה בנפלה מן החמור.

    כיוון שהשנים שנות המאורעות (המרד הערבי) היו כל חברי הקבוצה מתאספים במקום אחד ושומר הכפר היה מלווה אותם דרך הפרדסים עד פאתי כרכור.

    ככלל שנאו ילדי גן-השומרון את בית-הספר. יום חג היה כאשר ההורים הסכימו, בשל הגשם החזק, שילדיהם יישארו בבית.

    בדרך, הילדים אף עסקו בבידור תוך כדי הרכיבה. היו תופסים מוטות עץ ואיש ניסה להפיל את חברו מן החמור, דוגמת אבירי ימי-הביניים. בדרכם לבית-הספר היו הילדים לומדים גם פרק בהליכות הטבע. כיוון שהיו גם חמורים וגם אתונות קיבלו הילדים שיעור הדגמה של "פרו ורבו".

    בדרך כלל רכבו הילדים על חמוריהם ללא אוכף אולם בימי הגשם היו שמים שק מקופל על גב החמור. כאשר גם השק נרטב היה החמור קורע תחת הרוכב והיה צורך ליבש אותו קודם הרכיבה.

    בהגיעם לבית-הספר היו הילדים קושרים את חמוריהם לגדר בית-הספר. נעירותיהם (של החמורים!) שברו את המונוטוניות המשעממת של הלימודים.

    שפת הדיבור של ילדי גן-השומרון בדרך לבית-הספר ובחצר הייתה גרמנית. בשל כך, או כמנהג אוכלוסיית ארץ-ישראל ביחס לעולים חדשים, ילדי כרכור לעגו, הקניטו והרגיזו את ילדי גן-השומרון.

    מזלם של ילדי "היקים" היה שרוח הקבוצה הנבדלת שמרה עליהם למרות רגש הנחיתות שניסו להקנות להם. הם לא היו אומללים.

    עשרות שנים לאחר מכן אמרה לי אישה שאז (והיום) בגילנו כדלקמן: "דווקא הצברים היו אלה שקינאו "ביקים" על שהוריהם היו מסוגלים לרכוש לילדיהם "כלי-תחבורה", ועל לבושם המסודר.

    * * *



    המעשי והתימהוני

    מייסד א' היה רופא מצליח בגרמניה אולם חסר כל חוש מסחרי וחקלאי במולדת החדשה. מייסד ב' היה איש עסקים וסוחר מנוסה בגרמניה.

    זמן קצר לאחר הקמת הכפר התארגנו כמה קבוצות להקמת ענפי חקלאות בשותפות, ובנוסף לשותפות ללול ולגידול ירקות, הוחלט גם על הקמת רפת קואופרטיבית. מייסד ב' היה מיוזמי הקמת הרפת הקואופרטיבית. כאשר הוא פנה למייסד א' בהצעה להצטרף לשותפות זו - שאל אותו הרופא: "האם אקבל כל בוקר ליטר אחד של חלב לביתי?"

    מייסד ב', שציפה לשאלות בנושאי כלכלה וכדאיות ענה: "אל תדבר שטויות, אדון הדוקטור" ופסק מלנסות לשכנע.

    לא עברו שנתיים והרפת הקואופרטיבית פשטה את הרגל, תוך הפסדים כבדים לשותפים. כך, בשל שאלה תימהונית, נחסכו כספים רבים למייסד א'.

    * * *



    מזל טוב - מזל טוב

    בעשרת השנים הראשונות נישאו 14 זוגות מבני / בנות הכפר, שהם 14 חתנים וכלות שמהם היה זוג אחד מן הכפר ושבעה מחוץ לכפר. מעניין שנשואי אחד מן הכפר היה לרוב (6 מתוך 7) בין בחור מהכפר ובחורה מחוץ לכפר.

    רוב הנישואים נערכו אצל הרב זרצקי בכרכור. מעטים ערכו את נישואיהם באחת הערים. בין כך ובן כך - חתונות לא נערכו. לרוב נאספו מספר בני משפחה ומכירים טובים, עלו על עגלה רתומה לסוס ונסעו לחצר הרב בכרכור. הרב היה מקפיד על נוכחות 10 גברים למניין. לאחר החופה היו מכבדים את האורחים בעוגיות ושתייה קלה.

    מעט נישואין נערכו בערים בגלל משפחתו של אחד מבני הזוג. לפעמים היה טקס זה קשור בארוחת צהרים באחת המסעדות בעיר. אם מספר האורחים עלה על 15 הייתה "חתונה" זו נחשבת לגדולה.

    הברירות לירח-דבש - אם נערך בכלל - היו מעטות מאד. ירושלים, טבריה, חיפה או תל-אביב היו המקומות המועדפים.

    "המתנות" לזוג הצעיר היו צנועות בהתאם. איש לא העלה על דעתו לתת צ'ק. המעטים שהוזמנו לחופה היו נוהגים לתת סיר בישול, מחבת, בקבוק טרמוס או מפת שולחן. סט כלי אוכל נחשב כמתנה גדולה. רוב המכירים ו/או השכנים לא ראו כלל צורך לתת מתנה.

    שתי תופעות היו נדירות בימים ההם: לא נכח צלם וידיאו ולא תזמורת. לעומת זאת בין ארבעה-עשר הזוגות היו רק 3 מקרי גירושין (22%).

    * * *



    אנרגיה

    באותם הימים היה הנפט מן המצרכים החיוניים ביותר בכל בית ומשק. הנפט שימש, בעזרת פתילייה או פרימוס, לבישול. מעטים אף חיממו את בתיהם בתנורי נפט. מנורות נפט שימשו את המתיישבים בצאתם בחשכה ללול או לרפת. כן שימש הנפט לחימום כיפת הפח שתחתיה היו מגדלים אפרוחים.

    מאוחר יותר אף נתגלה כי הארת עופות בלילה מגבירה את הטלת הביצים. לפיכך תלו בלולים מנורות נפט. מנורות אלה היה צריך למלא בנפט מדי יום ויחד עם זה לנקות את כיסוי הזכוכית של המנורה שהיה מתכסה בפיח. לימים אף התברר שאם מרססים גזר צעיר בשדה, כל עשבי הבר מושמדים, פרט לגזר.

    לא הייתה חלוקת נפט בכפר וכמובן שלא "נסעו" לתחנת דלק שלא הייתה קיימת בסביבת הכפר. הנפט הוזמן אצל סוכן “Shell” בשם גרטן מכרכור. אותו גרטן סיפק גם מצרכי מכלת בימים הראשונים לכפר.

    לא התעסקו בקטנות. כל אחד היה מזמין חבית נפט בקיבולת של 200 ליטר, ששקלה, כולל החבית, כ-200 ק"ג. חביות הנפט הובאו מכרכור בעגלה והופלו בכניסה למשקים. כדי להוציא את הנפט מהחבית היו מחברים ברז 3/4" לדופן החבית. כדי להפעיל את הברז היה צריך להציב את החבית על מתקן עץ בגובה 40-30 ס"מ מעל לקרקע. זאת כדי לאפשר להצמיד כלי כלשהו מתחת לברז. הקושי היה בהעלאת חבית במשקל 200 ק"ג על המתקן.

    אחדים השתמשו בשיטה קלה ופשוטה יותר - אך גם פחות יעילה. היו משכיבים את החבית עם הברז על הקרקע וחופרים בור מתחת לברז. כך נוצר חלל שלתוכו היה ניתן להכניס כלי כלשהו ולמלאו מפי הברז. שיטה זו הייתה אולי קלה יותר אך בזבזנית כי לא תמיד הציבו את הכלי למילוי בדיוק מתחת לברז.

    כיום מנהל בנו של אותו סוכן גרטן (דוד) תחנת תדלוק בכרכור.

    * * *



    הצדיק וההצדקה

    כפי שכבר סופר, היו ילדי גן-השומרון, בדרכם לבית-הספר, רוכבים על חמוריהם בין פרדסים. כאשר הפרי הבשל בזהבו הזוהר קורץ לילדים היו הגיבורים שבהם חודרים מבין גדרות התיל שעה שהמהססים שומרים בחוץ פן יתקרב שומר או משגיח. בזריזות היו ה"קוטפים" ממלאים את חלל חולצותיהם ובמהירות חוזרים לחבריהם המריעים. השלל היה מתחלק בין כולם.

    באחד הימים קרה שלא השגיחו בהתקרב שומר. השומר החל לרדוף אחרי הגנבים. רובם הצליחו לחמוק מבעד הגדר החוצה. רק אחד ביש-מזל שמשאו הכביד עליו בחולצתו הנפוחה נתפס בידי השומר.

    השומר החל לגעור בו ואף סטר לו סטירות אחדות, אך הנתפס, בצר לו, גייס הצדקה למעשיו וצעק בקולי קולות: "האחרים גנבו יותר! האחרים גנבו יותר!".

    נ.ב. הטיעון הנ"ל טמון כנראה עמוק בנפשו של כל אדם - ילד, מבוגר או קבוצת אנשים. גם כיום הוא נשמע אלא שלא מפיהם של ילדים בלבד אלא מפיותיהם של קברניטי המשק, פוליטיקאים, ארגונים ומוסדות ועוד צדיקים גמורים אחרים - ולא מדובר יותר בתפוזים בלבד.

    * * *



    המקרר המשותף

    רק בודדים מהמתיישבים הביאו איתם מגרמניה מקרר חשמלי. היו אף כאלה שהתברר להם שזרם החשמל בארץ לא התאים לסוג המקרר שהביאו. החשמל הובא לכפר כבר בחודשים הראשונים של הקמתו אולם איש לא חשב לקנות מקרר. בנוסף לכך לא הייתה כל אספקת קרח שהגיעה לכפר. רק לאחר מספר שנים החלו לחלק קרח.

    קשה אפוא לתאר כיצד נהגו לשמור מזונות כגון חמאה, חלב, בשר ושיירי ארוחות. יש לזכור שרבים "שחטו" בעצמם עופות שלא יכלו להיאכל תוך יום. גם מכולת לא הייתה בכפר. ספק סחורות המכולת הגיע לכפר עם חמור ועליו שני ארגזים ומסר את ההזמנות שהוזמנו ביום הקודם.

    מתיישב א' היה מן המאושרים המעטים שהביאו איתם מקרר חשמלי מגרמניה. למקרר זה כמובן שלא היה מקפיא וגם גודלו היה מעורר צחוק בעיני בני שנות האלפים.

    מתיישב ב' גר במרחק כ-300 מ' ממתיישב א'. חשקה משפחת ב' ליהנות ממעט המותרות של משפחה א'. הסכימו ביניהם שמתיישב א' "ישכיר", תמורת תשלום חודשי למתיישב ב', פינה קטנה במקרר הקטן. כל בוקר משפחה ב' הביאה את המצרך הזקוק ביותר לקירור למשפחה א' והכניסה את המזון "לפינתם" במקרר. מדי צהרים היה בן משפחה ב' רץ לבית משפחה א'. לרוב לקח משם פודינג (וניל או שוקולד) ששימש למשפחה ב' כמנה אחרונה.

    קשה לתאר את שביעות הרצון כאשר הפודינג הטעים והקריר הועלה בצהרים על שולחן משפחה ב'.

    * * *



    הכנף השבורה

    האב, האם ושלושת בניהם חיו בברלין שבגרמניה ברמה כלכלית ותרבותית גבוהה, אף ליהודים. יחס מיוחד שרר במשפחה למוסיקה. לכל בני המשפחה היה כשרון טבעי ונלמד לאומנות זו, כמובן שהנערים קיבלו חינוך בנגינת פסנתר, כינור ועוד.

    פסנתר הכנף המשובח שהביאו מגרמניה קיבל מקום מכובד בחדר המרכזי בביתם החדש בכפר החדש.

    לא עברו ימים רבים והכספים שהביאה המשפחה מגרמניה הוצאו על רכישת קרקע, בנין בית מגורים וענפי חקלאות שכמעט כולם אכזבו. כתוצאה מכך הגיעה המשפחה למחסור ואף לחובות כבדים. בצרתם נאלצו, כמו רבים מאותם עולי גרמניה, למכור חפצי ערך כגון קריסטל, כלי כסף ועוד. גם תור פסנתר הכנף הגיע. אין צורך לתאר את שברון הלב שכורח זה גרם למשפחה. הסוחרים ידעו יפה לנצל את מצוקת היקים. פסנתר כנף נמסר לסוחר תל-אביבי בקומיסיון. (פרוש קומיסיון הוא שהפסנתר יימכר במחיר מרבי שניתן להשיג והסוחר יקבל אחוז מסוים ממחיר זה).

    תקוות המשפחה הייתה כמובן שיתקבל סכום שיעזור להם לקיום מינימאלי. לאחר שפסנתר הכנף נלקח ע"י הסוחר לתל-אביב ונמכר, הודיעו למשפחה: "כל הפסנתר כולו היה אכול תולעי עץ ועל כן נמכר במחיר זעום". לא קשה לתאר את עגמת הנפש של המשפחה: אין פסנתר וכמעט אין כסף.

    * * *



    Kleiner Araber

    בשנים הראשונות לכפר עוד לא הצליחו המתיישבים לספק לעצמם פירות וירקות. ערביי הסביבה סיפקו לכפר מצרכים אלה. הם היו באים בחמוריהם כאשר שני ארגזי עץ תלויים משני צידי אוכף החמור. האוכף היה עשוי משקים ממולאים בקש.

    מכל הסוחרים בלט בזריזותו נער צעיר בשם מחמוד מבקה-אל-גרבייה. כאשר ילדי הכפר ראו אותו מתקרב עם סחורותיו היו רצים לבתיהם בקריאה - "אמא, הערבי הקטן מגיע" - Mutti der kleine Araber kommt.

    לא עברו ימים רבים ומחמוד תפס את הפרינציפ. הוא עצמו היה מכריז בקולי קולות: Mutti kleiner Araber, ובכך היה מודיע על בואו.

    לימים עוד גברה שליטתו בשפה הגרמנית ועלתה על שליטת מתיישבים רבים בשפה העברית.

    * * *



    חוזה עתידות

    בכפר היו 2, וזמן מה אף 3 רופאים. לשנים מן הרופאים היו בנים בגיל דומה. הבנים האלה היו שונים באופיים מקצה לקצה. האחד הראה כבר בגיל צעיר כשרון טכני, מרץ ועצמאות והיה מאד מקובל על חבריו. לעומתו היה השני טיפוס אינטליגנטי אך מופנם, הססן ולא מקובל מאד על החבר'ה. יום אחד שאלו את הבן בעל הכישרון הטכני מה הוא רוצה להיות כאשר יהיה גדול. הוא ענה בהחלטיות: "מכונאי או נהג". כאשר הוסיפו ושאלו אותו מה לדעתו יהיה בן הרופא השני, ענה "טיפש כזה רק יוכל להיות רופא". (להזכיר - זאת מפיו של בן רופא).

    המציאות אכן הראתה שתשובות אותו ילד קלעו למטרה. בן א' הפך להיות מורה למכונאות ובן ב' לרופא פסיכיאטר!

    * * *



    אמונה בחסדי שמיים, בעזרת השם

    הוא הועסק בכפר כמומחה לגידול עופות בימיו הראשונים של הכפר. המתיישבים החדשים חסרי הניסיון נזקקו לכל עזרה ועצה שיצאה מפיו של המומחה. אלא שבשל אי-מיומנותם של המתיישבים - או שמא בשל חוסר ניסיונו של המומחה, פקדו אותם צרות, מחלות ונזקים גדולים בלוליהם. ענף הלול הפך ממקור פרנסה למקור הפסדים גדולים.

    כאשר פנו המתיישבים בצרתם למומחה היה נוהג להרגיעם ולהשיב להם: "הכל יהיה בסדר בעזרת השם", בגרמנית כמובן “Gott wird geben”. נוסיף שהמומחה היה רחוק מלהיות ירא שמיים.

    לימים, אם באמת בעזרת השם או כיוון שהמתיישבים למדו - ללא עזרת המומחה את מקצוע הלול - הצליחו מאוד בענף זה. הלול הפך לענף גדול ומכניס והמדגרה הפכה לאחת המצליחות בארץ.

    * * *



    הפסימיסט האופטימי או: מתי יקבלו היקים שכל?

    גם הוא עלה מגרמניה - אף שהגיע ארצה לפני עליית היטלר לשלטון. הוא הועסק בגן-השומרון כמומחה לגידול ירקות במשכורת גבוהה מאוד. מיד עם עליתם של המתיישבים על הקרקע החלו בין היתר, בגידול ירקות בהדרכתו. אף הוקמו שני קואופרטיבים לגידול ירקות.

    אם בשל הדרכתו הלקויה או בשל אי-מקצועיותם בגידול ירקות, נגרמו למתיישבים הפסדים כבדים. שני הקואופרטיבים פורקו תוך גירעונות גדולים. למרות כל זאת, המשיכו מספר מתיישבים להאמין בו ולהישמע לעצותיו. רבים דרשו את פיטוריו. אט אט אזל גם כספם של המאמינים בו והוא פוטר.

    לימים הנ"ל אמר: So lange wie die Jeckes noch Geld haben, werden sie keinen Sechel kriegen שפירושו - "היקים לא יקבלו שכל כל עוד לא יפסידו את כל כספם."

    נ.ב. - הערה צינית-קומית-טרגית זו התבררה כנכונה.

    * * *



    הגיון בריא, או: 3x10 = 30x1

    הוא היה רופא מצליח בגרמניה ולמרות שלא הבין ולא התעניין בענייני כספים, היה מבוסס היטב. עם עלייתו לארץ-ישראל ב-1933 חלם להיהפך לחקלאי מצליח. כגודל חלומו כן גודל שיברו. כעבור שנה שנתיים נוכח "שמקצועו" החדש אין בו לכלכל את משפחתו.

    בצר לו פנה מחדש למקצוע הרפואה. כיוון שהישוב היהודי היה רווי רופאים, מצא לו מעט קהל ערבי לטפל בהם. הוא הקים לו "מרפאה" (צריף פח) וסככה מגודרת בה חיכו לו הפציינטים הערבים וחמוריהם.

    יש לזכור שבימים ההם לא הייתה כל אפשרות לערוך בדיקות רפואיות כל שהן בכפרים, הן יהודיים והן ערביים. פרט לבדיקת דם למלריה, שהרופא ביצע בעצמו במיקרוסקופ שלו, ובדיקת שתן לסוכר - לא היו קיימים לא א.ק.ג., לא ספירת דם והרכבו, שתן לתרבית ולא צילומי רנטגן. על C.T. ו-M.R.I. אין מה לדבר. דווקא בשל כך היו עיניו, אוזניו ואצבעותיו של הרופא חייבות להיות מאומנות, אולי יותר מאשר כיום. לרשות הרופא גם לא עמדו מזרקים ומחטים חד פעמיים. לאחר כל שימוש היה מרתיח את מזרקי הזכוכית והמחטים.

    המוציא ומביא, "איש המפתח" היה עלי, בדואי מאחד השבטים שחנו בסביבת הכפר. הוא היה מביא את הפציינטים הערביים, היה מתרגם מערבית לעברית ולהפך, היה גובה מהפציינטים את דמי הטיפול ומוסר ממנו כ-1/2 לרופא. (לך תבזבז 8 שנים באוניברסיטאות ובתי חולים).

    יום אחד הופיע עלי, כהרגלו, עם מספר פציינטים אצל הרופא שטיפל בכולם. לאחד מהם נתן 30 כדורים על מנת לקחת במשך 10 ימים, כל יום 3 כדורים. (יש להזכיר שהפציינטים לא נהגו לבוא לרופא פעם שנייה - או שהטיפול היחיד שיפר את מצבם או שהתייאשו מן הרופא). לאחר הטיפול חזר הרופא לביתו או שדהו. אלא - שכעבור זמן קצר עלי הזעיק את הרופא מחדש. הפציינט הנ"ל סבר במיטב הגיונו הבריא שאם 3 כדורים ביום אמורים להטיב את מצבו - הרי קל וחומר 30 כדורים בבת אחת יטיבו עמו כפל כפליים. הרופא עמל קשות כדי להחזיר את הפציינט למצב סביר.

    בשנת 1936 עם פרוץ המאורעות (בפי הערבים "המרד הערבי הגדול"), פסקו הערבים לבוא לגן-השומרון. כך פסקו גם הכנסותיו הצנועות של הרופא - עד שלימים חזר לעיסוק מלא ברפואה.

    * * *



    השחיטה הכשרה

    מקדמת דנא היה ריב בין עובדי אדמה - ורועי צאן (במובן הכללי של המילה, ולא שם קואופרטיב הכפר, "עובדי-אדמה". ראה בראשית פרק ד' פסוק ב' - "קין והבל").

    בדואים ופלאחים, farmers and cowboys אלה השיגו גבולם של אלה ולעיתים פרצו מריבות ואף לוחמה ביניהם. כך קרה גם בגן-השומרון. סביב הכפר חנו כמה שבטים בדואים שעדריהם רעו בשטחים הפתוחים. אלא שמידי פעם נכנסו הבדואים עם עדריהם לגידולים של המתיישבים. ירוק הגידולים משך את הצאן והבקר.

    ויכוחים, אזהרות ומריבות הועילו מעט. כך הציע בנו של אחד המתיישבים שעסק בשמירה, לנקוט באמצעי שגם הבדואים יבינו. הוחלט לתפוס בן-בקר כאשר הרועה לא שם אליו לב ולקחתו מן השדה לכפר. מיד עם הבאת הבקר הוא נשחט (כשר) על ידי אחד המתיישבים שהבין בשחיטה ופירוק בשר. הבשר בותר למנות בחיפזון חולק בין המתיישבים, וסימני השחיטה טושטשו.

    בעל הבקר שחיפש את בהמתו לא מצא לה זכר. כך קרה שהמתיישבים זכו במנת בשר ללא תשלום. הבדואי אולי הבין מה עלה בגורל בהמתו, אך לא היה יכול למצוא הוכחות לחשדו.

    לאחר מכן פחתה מכת חדירת צאן ובקר לשטחי הכפר המעובדים.

    * * *



    החלל האלמוני

    הימים הם ימי המאורעות (המרד הערבי הגדול, בפי הערבים). לעומת התקפות ערבים על התחבורה היהודית בכבישים הקרובים לכפריהם - שיטתם בגן-השומרון הייתה פשוטה. באמצע הלילות היו מתקרבים לכפר וממרחק 300-200 מ' היו יורים ללא מטרה מוגדרת כמה יריות וחוזרים לכפריהם. השומרים מעמדותיהם היו משיבים אש "למקורות הירי" כפי שנאמר היום. יתכן מאוד שהערבים ניסו למצוא מקומות תורפה בשמירת הכפר.

    הקצין הבריטי וינגט, "הידיד" בפי היהודים, שינה את תגובת הישוב. במקום לרבוץ בעמדות שעות ולילות הוא הנהיג את "פלוגות הלילה" (פו"ש) ויצא איתם לפגוש את הערבים בפתחי כפריהם, בבחינת "הגנה יזומה".

    לילה אחד אכן חדרו הערבים והגיעו לצריפו של השומר בן-דב שבקצה הכפר. איש זה שמר שנים רבות בכפר והיה מוכר לערבים ולא דווקא אהוד עליהם. השומר ואשתו לא היו בבית, אלא רק ביתם הקטנה ובת משפחה שבאה לביקור מתל-אביב. הערבים ירו לתוך הבית וברחו. הנערה התל-אביבית נפגעה קשה והיה צורך לקטוע את זרועה.

    לאור המקרה הנ"ל הוגברה השמירה, הוקמו עמדות בטון על גגות בתים קיצוניים של הכפר, נחפרו גם עמדות באדמה בהן שמרו השומרים.

    עול השמירה שרבץ בתחילה רק על הגברים של הכפר היה כבד מאוד. "כופר הישוב" היה מוסד ציוני שאסף תרומות ואף הטיל היטלים על הישוב היהודי. מוסד זה היה מממן חלק מהגנת כפרים יהודיים שעמדו מול התקפת הערבים.

    "כופר הישוב" גם ממן את הקמת מגדל השמירה מבטון בכניסה לכפר. כמו כן ממן גיוס אנשי שמירה מהערים תמורת משכורת קטנה. מגויסים אלה מילאו את שורות שומרי הכפר.

    בין היתר נחפרה עמדה בגבעה מול הכניסה הראשית לכפר, לא רחוק מצריפו של השומר הנ"ל. בעמדה חפורה זה הוצבו לילה לילה שומר מתושבי הכפר וגם שומר מטעם "כופר הישוב".

    יום אחד, או יותר נכון לילה אחד, קרה מקרה קשה: נשמעה ירייה והשומר התל-אביבי נפגע ומת. כנהוג בימים ההם, הוזעקה המשטרה. להזכיר שהמשטרה הייתה כולה בפיקוד בריטי. השוטרים הגיעו וחיפשו עקבות המפגעים, גשש המשטרה מצא עקבות שהוליכו לכיוון הכפר הערבי בקה-אל-גרבייה אלא שלא היה ניתן להמשיך ולעקוב אחרי העקבות.

    כאן המקום להסביר שהמשטרה הבריטית לא ציידה את כח המגן העברי בכמות נשק מספיקה. על כן נרכש נשק נוסף שבימים ההם נקרא "בלתי לגלי". גם בעמדה הנ"ל היה נשק "בלתי לגלי". ועד הכפר פחד שהמשטרה תגלה נשק זה, משום כך השומר שלא נפגע חייב היה להעיד בפני המשטרה שחברו נפגע מירי ערבים.

    לאמיתו של דבר, התל-אביבי התאבד בנשק הבלתי לגלי.

    * * *



    חור אחד או שניים?

    בשנות 1951-1952 סבל הכפר קשות ממכות גנבות של פרות. הגנבים הנועזים לא בחלו מלחדור לרפתות המוגנות, הוציאו פרות והובילו אותן אל מעבר לגבול שהיה בימים ההם במרחק של כ-5-4 ק"מ מן הכפר (קיבוץ מענית). הבקר לא הוחזר והגנבים מעולם לא נתפסו. (לימים נודע שהיה זה "שיתוף פעולה" בין גנבי בקר ערביים לקצין משטרה יהודי). תושבי הכפר, בעלי הרפתות, צוידו בנשק למקרה ויצליחו לגלות פריצה לרפתותיהם.

    גם החקלאי שלנו החזיק בביתו נשק. באחד הלילות שמע קולות חשודים בוקעים מכוון רפתו. הוא נטל את הרובה ומתוך ביתו ירה כמה יריות לכיוון הקולות החשודים. בדיעבד התברר שלא הייתה באותו מקרה פריצה אולם בחלון הרשת - שדרכו ירה, נפער חור.

    כעבור כמה ימים חזר ושמע בפעם נוספת קולות חשודים מכוון הרפת, שוב נטל את רובהו אולם עוד בטרם הספיק לכוון ולירות הפצירה בו אשתו: Schiess durchs selbe Loch.

    כלומר, תירה מבעד לחור הקודם.

    * * *



    המתנדב

    הימים ימי המאורעות (או כפי שהערבים קראו לתקופה "המרד הערבי הגדול"). הערבים ערכו מספר התקפות על הכפר והיה צורך לגייס, פרט לשני שומרים בשכר, את רוב הגברים בכפר לשמירה. הוקמו "עמדות" על גגות מספר בתים. הוצבו זרקורים ו-"כופר הישוב" עזר בהקמת מגדל שמירה שניצב עד היום בפתח הכפר.

    אחד השומרים, בנו של מתיישב, היה מן הבולטים בענייני בטחון ושמירה (ראה: "שחיטה כשרה"). צעיר זה היה פעיל בכל שטחי הציבור, ארגון הנוער, מוסיקה ובטחון. אף המין היפה קסם לו יותר מעבודת האדמה. אחד המתיישבים שביתו דווקא עמד בפאתי הכפר לא קיבל את דין הכפר וסירב לצאת לשמירה כפי שעשו אחרים.

    ביזמת אותו צעיר, התארגנו כמה צעירים ובלילה חשוך אחד ניגשו בחשאי לביתו של אותו סרבן. במכות מקל ארוך שברו את המנורה שהאירה את הכניסה לאותו בית. הבחורים נסוגו בחשכה.

    אותו סרבן, כנראה, הבין היטב את "הרמז" ולאחר מכן לא הייתה בעיה לשבץ אותו בסידור השמירה.

    * * *



    הכד

    העבודה הגופנית הקשה הצריכה שתיית כמות מים גדולה. מקורות מים לא היו חסרים אולם מן הצינורות יצאו מים פושרים ולכן לא טעימים.

    "מתקן" פשוט היה עוזר במציאת פתרון. בשווקים הערביים ניתן היה לקנות כדים מחימר שרוף. צבעם היה שחור והחימר מן הסוג שדרכו הייתה מחלחלת כמות קטנה של מים. "הזעת" הכד והתאיידות מים אלה גרמה לקירור מי הכד (בשפה פיזיקאלית: היה צורך חום). היה נהוג להציב את הכד במקום מוצל שבו הייתה נושבת רוח להתאדות הרטיבות מחוץ לכד. הכד היה בעל פתח רחב שוליים בקצה העליון, בעל פיה דרכה שתו את המים ובעל ידית ממול לפיה.

    לעומת מקרר היו יתרונות מספר לכדים אלה. ראשית היו זולים מאד ואף שנשברו בקלות ניתן היה לרכוש חדש במעט כסף. כן ניתן היה לשאת את הכד לכל מקום עבודה. כמו כן לא היה צריך "ביטוח מקרר" או שכר תיקונים. "המאומנים" היו לופתים את צוואר הכד ביד אחת, אצבע אחת בתוך אוזן הכד כאשר הפיה מופנית לפיהם הפתוח. הם ידעו ללגום את זרם המים שיצא בקשת אלגנטית מהכד מבלי לסגור את הפה בין לגימה ללגימה. מיומנות זו נקנתה רק אחרי ניסיונות רבים בהם סגרת את הפה בין לגימה ללגימה והרטבת את חולצתך כהוגן. בתמורה למיומנות זו זכית בהערצתם של אלה שלא הצליחו לשתות בשיטה זו ונאלצו ללגום מן הפיה תוך שהפיה בפיהם (כמו חלב אם).

    * * *



    הפרי המתוק / המר

    בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20 היה ענף הפרדסנות הענף העיקרי בו עסקה החקלאות היהודית. בין זיכרון-יעקב בצפון ורחובות וגדרה בדרום ניטעו אלפי דונמים של פרדסים.

    "הפרדסן" היה נחשב כבעל הכנסה יפה, ולכן זכה לכבוד מתאים. הפרדסנות גם היוותה, פרט לבנין, מקור הכנסה עיקרי לפועלים שכירים.

    העובדים בפרדסים נחלקו לסוגי מקצועות אחדים - ובכבוד בהתאם. "המשגיח" הייתה הדרגה הגבוהה ביותר. הוא היה ממונה על כל שלבי העבודה, החל מנטיעות, הרכבות, השקיה ועד לקטיף הפרי ואריזתו.

    הדרגה הנמוכה ביותר היו פועלי/ות הקטיף והסבלים בחורף, ופועלי ההשקיה בקיץ. למעמד ביניים זכו עובדי האריזה. תפקיד "המבררות" היה להפריד בין הבררה לבין הפרי הנועד ליצוא. תפקיד "האורזות" היה לעטוף את הפרי בנייר ולהכניס אותו במהודק - אבל לא מהודק מדי - מתוך ארגזי העץ ליצוא.

    "הנגר" היה מרכיב את ארגזי העץ מחלקים שהגיעו מחו"ל. בגמר האריזה היה הנגר מוסיף חתיכות עץ כמכסה. לחיזוק הארגז שימשו רצועות קליפת עץ דקות, מהן חיברו 3 חישוקים סביב הארגז.

    בעלי מקצוע בפרדס הרוויחו שכר יפה, לפעמים פי שלושה מפועלי חקלאות אחרים. מאידך, שכרם שולם רק לפי ימי עבודה שבוצעו בפועל בפרדס. עם גמר עונת הקטיף הופסקה עבודתם. לא שולמו לעובד לא חופשה, לא ימי מחלה ולא כל ביטוח סוציאלי. גם בימי גשם (שהם בעונת הקטיף) לא שולם כל שכר אם המשגיח קבע שלא קוטפים. (פרי רטוב לא היה ניתן לארוז).

    משאיות ואף גמלים היו מביאים את ארגזי הפרי לנמלי יפו וחיפה, ומשם באוניות לארצות אירופה ובעיקר לאנגליה. כל שנה יוצאו כמה מיליוני תיבות פרי. לתפוזי ארץ-ישראל ניתן השם המסחרי (מותג) Jaffa Oranges.

    בשנות 1934-1938 עדיין היה נראה ענף הפרדסנות כמבטיח ביותר. איש לא שיער את עתידו האומלל.

    גם מתיישבי גן-השומרון ראו את הרווחה שענף הפרדסנות מספק ולפי כך ניטעו חלקות פרדס שלא היו בממדים של אלה שנטעו במושבות - עשרות ומאות דונם לפרדסן - אלא חלקות בגודל 5-7 דונם. ניטעו תפוזי שמוטי, אשכוליות ולימונים.

    עצי הדר מתחילים להניב כעבור 6-4 שנים, אלא בשנות 1938-1939 החלה ירידה בצריכת פרי הדר באירופה. זאת בשל המתיחות בין גרמניה הנאצית והארצות הסובבות אותה. עם פרוץ מלחמת העולם ה-2 התנהלו בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי קרבות בין הצי הבריטי לצי הגרמני והאיטלקי. לפיכך פסקו משלוחי הפרי ליצוא כליל.

    בעלי הפרדסים נותרו עם פרי עמלם שלא ניתן היה לשווק. לא זו בלבד אלא שאת הפרי היה צריך להמשיך ולקטוף. פרי נושר ונרקב היה גורם למחלות לעצים. אחד הפתרונות היה: קטיף הפרי וקבורתו המיידית בשטח הפרדס. הסוכנות היהודית חיפשה ומצאה פתרון נוסף: מכונה לגירוד קליפת הפרי ואיסוף השמן האתרי המתקבל תוך כדי הגירוד. הסוכנות אף העמידה לרשות הפרדסנים בגן-השומרון מתקן קטן המופעל ידנית לצורך זה. אלא שאף לכמות הקטנה של השמן שהופק לא נמצא קונה. בנוסף לכך היה צורך להיפטר מן הפרי לאחר הגירוד.

    פתרון מעשי יותר היה למכור את הפרי כמאכל לפרות. בעלי רפתות בגן-השומרון קנו את הפרי בפרוטות. חשוב מאד היה לחתוך את הפרי לשנים לפני האבסתו לפרות. בליעת פרי שלם יכול היה לגרום לחנק הפרה.

    המתיישבים בכפר קיוו לטוב והמשיכו לטפל בפרדסיהם תוך הוצאות ללא הכנסות. עם המשך שנות המלחמה אזלה תקוותם ואזל ממונם ורובם לא עמדו בעומס המשך הטיפול בפרדס.

    אט אט ובזה אחר זה זנחו כולם את פרדסיהם ועקרו אותם. האדמות נוצלו לגידולים אחרים כגון ירקות, מספוא לפרות וכו'.

    * * *



    חילופי משקפיים ועוד

    הן מתיישב א' והן מתיישב ב' היו רווקים. זמן קצר לאחר הקמת הכפר נשא מתיישב א' בחורה נאה ותקיפה.

    מסיבות כל שהן א' ו-ב' לא היו ידידים בנפש. הם נפגשו יום יום במחלבה כאשר הביאו את כד החלב של פרותיהם על כתפיהם.

    באחד הימים התפתח ויכוח, מילה פה, מילה שם, הרימו ידיים והקטטה החלה. תוך כדי דחיפות, סטירות ומהלומות, הופלו משקפיהם של זה וגם של זה. כאשר התעייפו מן המאבק נסוגו; כל אחד מהם הרים משקפיים ופנה לדרכו. אלא שבלי משים כל אחד הרים והרכיב את משקפיו של יריבו. לאחר כברת דרך הבחינו בטעותם ופנו לאחור. בלי מילים, החליפו את המשקפים.

    נ.ב. עסקי החילופים לא תמו בכך. אשתו של א' התגרשה מבעלה ונישאה ל-ב'.

    * * *



    הצבע המתאים

    היא הייתה אלמנה שהתפרנסה מתפירה שבאותם הימים הייתה עוד מקובלת מאד. פרנסתה לא הייתה רבה והיא חיה בתנאים צנועים ביותר, כמו גם רבים אחרים. אלא שהמושג "עוני" לא היה ידוע בימים ההם.

    לימים הוקמו כלובי רשת לגידול אפרוחים, זה מעל זה, בדרך כלל בשלוש קומות. בקצהו של כל כלוב היה תלוי כר מבד פלנל. בכל קומה מתחת לרשת הציבו תנור נפט קטנטן. האפרוחים הסתובבו בכלוב ובלילה וכאשר היה להם קר, רבצו מתחת לכר. למתקנים אלה קראו "בטריות".

    הגברת הנ"ל התמחתה בתפירת הכריות. הלולנים היו קונים את בד הפלנל ומן חומר צמרי למילוי הכרים ומוסרים את החומר לגברת הנ"ל לתפירה.

    אחת המתיישבות הביאה, כמו כולם, את הבד ומילוי הצמר לגברת הנ"ל לתפירה. מתיישבת זו רצתה להקל על התופרת, והביאה גם חוטי תפירה בצבעים שונים.

    מזמינת הכרים שאלה את התופרת, "איזה צבע של החוט לדעתך מתאים לכריות האפרוחים?".

    * * *



    המשפט(ים)

    בנוסף "למומחה" ללול "ומומחה" לגידול ירקות, הועסק בימים הראשונים בכפר גם "מומחה" לבקר. מתוך 25 המתיישבים הראשונים עסקו רק 10 בהקמת רפת וקנו לעצמם פרות. בין אלה שלא הקימו רפת, התאחדו אחדים מן המתיישבים והקימו קואופרטיב לרפת שרק הם היו שותפים בו. נרכש מגרש, נבנתה רפת ומחסן גדולים. "המומחה" לפרות נתבקש לעזור ברכישת פרות לחלב, ואכן בעזרתו נרכשו פרות, הועסק רפתן בשכר וקואופרטיב זה יצא לדרך. עד מהירה התברר שחלק מן הפרות היו חולות במחלת בקר קשה (ברוצללוזיס, או אבורטוס בנג או קדחת מלטה). מחלה זו גורמת לפרות להפיל את עוברן ולהניב רק מעט חלב.

    מתיישב אחד, חבר קואופרטיב הרפת ומיוזמיו החל לחשוד שרכישת הפרות לא נעשתה בזהירות הנדרשת. הנ"ל החל להאשים את "המומחה" שעזר בקניית בקר חולה - ובמה שגרוע מזה - קבלת שלמונים.

    רבים בכפר לא האמינו להאשמות אלה וראו בהן קנטרנות ורצון להאשים "מומחה" חף מפשע. אלא שהמתיישב המשיך להאשים את המומחה בחוסר יושר וגרימת נזק חמור לקואופרטיב הפרות. משלא פסקו האשמותיו לא נותרה "למומחה" ברירה אלא לתבוע את אותו חבר קואופרטיב בהוצאת דיבה.

    באותם הימים היה נהוג להביא סכסוכים "בישוב" בפני "משפט חברים". משפט חברים התנהל כדלקמן: המאשים בהוצאת הדיבה מינה נציג אחד. הנתבע מינה נציג משלו. שני נציגים אלה בחרו יחד נציג שלישי שהיה מקובל על שניהם והוא אשר עמד בראש הצוות.

    כל הכפר ליווה את מהלך משפט-החברים בדריכות. רובם האמינו ששמו של "המומחה" הוצא לחינם לרעה ושהמתיישב הנתבע היה טרדן ומסית. אלא שתוך כדי דיוני המשפט הצליח המתיישב להביא בפני צוות משפט-החברים הוכחות משכנעות לנכונות האשמותיו. (לא ידוע לכותב שורות אלה כיצד הצליח לאסוף את ההוכחות). בית משפט-החברים שוכנע שהאשמותיו של המתיישב היו מבוססות ולא הוצאת דיבה - וזיכו את הנאשם. על "המומחה" הוטל קנס בסך -.10 לא"י לטובת הקרן הקיימת לישראל - כנהוג באותם הימים. "המומחה" התובע שהפך לאשם סירב לשלם את הקנס.

    לא די בכך, "המומחה" הגיש תביעה נוספת על הוצאת דיבה לבית המשפט הממשלתי (מנדטורי), שמשום מה התנהל בירושלים. המתיישב, שבמשפט-חברים יצא נקי מהאשמות בהוצאת דיבה הפך בפעם נוספת לנתבע. הוא הוזמן להופיע בבית המשפט בירושלים.

    כיום קשה להאמין שהנ"ל לא יכול היה להרשות לעצמו להוציא כסף על נסיעה לירושלים (שבימים ההם הייתה כרוכה בלינת לילה בבית מלון). במקום ההופעה הוא כתב מכתב ארוך ומנומק באנגלית, פירט את כל טענותיו והתנצל על שאין לו אפשרות כספית להופיע בעצמו בירושלים. למרבה הפלא גם בית משפט זה קיבל את טענות הנתבע ופסל את התביעה על הוצאת הדיבה.

    "המומחה" מכר את מגרשו וביתו ועזב את עבודתו בכפר. היו עוד דיונים נוספים ולא ידוע אם הוא שילם את הקנס לקרן קיימת שהוטל עליו על ידי משפט-החברים. בכל אופן - הכפר נפטר "ממומחה" שטובת הכפר לא הייתה בראש מעיוניו.

    קואופרטיב הרפת פשט את הרגל והפרות נמכרו תוך הפסדים כבדים.

    המגרש, הרפת והמחסן הגדולים הוחכרו לקואופרטיב הכללי ושימשו שנים רבות כמחסן אספקה, הכנת תערובת מזון לפרות ועופות, וחדר שהופרש מהמחסן שימש כמשרד לקואופרטיב "עובדי-אדמה".

    * * *



    הדג הרעיל

    בימים ההם היו מוסיפים שמן דגים לתערובת העופות בכדי לספק להם ויטמין D+A. שמן הדגים היה מגיע מאיסלנד בפחיות. בעת הכנת התערובת לעופות היו שופכים שמן זה לתערובת תוך שבוחשים היטיב כדי לפזרו בצורה אחידה. השמן היה נוזל סמיך וקשה היה להוציא את כל תוכן הפחית וחלק קטן היה נדבק לדפנות הפנימיות של הפחית.

    אחד המתיישבים, "יקה" טיפוסי, היה אוסף את הפחים הריקים ומצליח להציל עוד כמות קטנה של שמן דגים. רצה הגורל ובצורה כלשהי הגיע חומר הדברה רעיל לאחד הפחים הריקים בערימת האשפה.

    כמנהגו, מבלי להרגיש בהמצאות הרעל, הוציא הנ"ל את שארית תוכן הפחית וערבב אותה עם תערובת התרנגולות שלו. התוצאה לא איחרה לבוא: מספר רב של תרנגולות מלולו הורעלו ומתו מן הרעל שהוא לא ידע על קיומו.

    כהערת סיום יש להעיר שהשתתפותם של אחדים מהמתיישבים בצרתו של חברם הייתה מהולה במידה מסוימת של שימחה לאיד.

    * * *



    הקול קול יעקב אך הידיים ידי עשיו

    הוא היה בעל ממדי גוף גדולים שאף גרמו לכך שהלך שפוף משהו. במיוחד בלטו ידיו הענקיות בהן חרש, קצר והרים שקי תערובת לפרות ולתרנגולות וחלב פרות.

    נוכחות תנים הייתה בימים ההם דבר שבשגרה. קולותיהם נשמעו מידי לילה. תרנגולת שלא חזרה ללול לפני החשיכה עלולה הייתה להיטרף. כרגיל לא נראו התנים ביום אף שנשמעו היטב בלילה.

    לימים פרצה מחלת הכלבת שהועברה ע"י כלבים ותנים. אם נראה תן לאור היום הייתה סבירות גבוהה שהתן נגוע במחלה הקטלנית.

    באותם הימים יצא המתיישב הנ"ל לשדהו שמחוץ לישוב. לפתע ראה תן שהתקרב אליו בצורה מאיימת. מהתנהגות התן ניתן היה להניח שהוא אכן נגוע בכלבת. כאשר קרב התן למתיישב ועמד לקפוץ עליו כדי לנשכו, הושיט הוא את ידיו הכבירות, לפת את צווארו של התן וחנק אותו למוות. בשל האפשרות של שריטה או מגע עם ריר התן עבר המתיישב סידרת חיסוני כלבת ויצא בריא מן המפגש הקטלני.

    * * *



    הכיבוש המשחית

    הוא היה הבן הבכור משלושת האחים. בכפר נתקבלה מלגה לשנת לימודים בבית-ספר החקלאי "כדורי" שהוא זכה בה. בית-ספר זה נחשב בזמנו לאחד מהיוקרתיים בישוב. (גם יצחק רבין ז"ל בוגר בי"ס זה). בן גן-השומרון הנ"ל למד בבית-הספר החקלאי, בין היתר, כיצד להכין כרוב כבוש.

    הימים ימי חורף, עונת הכרוב, והמחירים נמוכים בהתאם. כיוון שחברנו הנ"ל חזר מכדורי ולמשפחה שדה כרוב, עלה במוחו הרעיון לנצל את הנלמד "בכדורי" וליצר בעצמו כרוב כבוש. הכין חביות, מלח, הביא את הכרוב מן השדה, חתך, קיצץ, המליח, מילא את החביות וסגרן בלחץ. הכרוב החל להחמיץ באיטיות.

    כעבור כמה ימים ניגש אחד מאחיו הצעירים בחשאי לחביות, פתח אחת וטעם מן הכרוב והנה הכרוב טעים להפליא. עוד הוא מנשנש תפסו אחיו הבכור. הצעיר קיבל נזיפה חמורה כיוון שהבכור קבע שהכרוב עדין רחוק מלהיות מוכן לאכילה. החבית חזרה ונסגרה.

    עברו עוד מספר ימים והאח הבכור סבר שהגיע הזמן שהכרוב הכבוש אכן כבוש כהלכה. בעוד אחיו לצידו פתח הבכור אחת מחביות הכרוב והנה - שוד ושבר - לא כרוב ולא כבוש. קלקול, ריקבון וצחנה עד תחתית החבית.

    לא ידוע אם אחיו הצעיר, שנשנש מן הכרוב, בעודו טעים, נצטער כמו כל המשפחה או שמא היה בליבו שמץ שמחה לאיד.

    * * *



    "תקפצו לכוס קפה"

    "חיי חברה" במובן של היום לא היו קיימים בין משפחות המתיישבים. היו מפגשים רבים - לא היו פגישות. גברים פגשו זה את זה כאשר מסרו פעמיים או שלוש ביום את תנובת החלב שלהם במחלבה. גברים גם נפגשו במחסן התערובת של הקואופרטיב. בשדות ניהלו מדי פעם שיחה עם השכן כאשר שניהם עיבדו את שדותיהם. נשים נפגשו במכולת וגם במחסן למסירת ביצים למשלוח. בכל המפגשים הוחלפו דעות, מעט רכילות (כמובן, כנהוג, על צד שלישי). נתבקשו וניתנו עצות בענייני משק בית והמשק החקלאי וכו'.

    עזרה הדדית הייתה נדירה. לא כמו במושבים כאשר חבר או חברה עבדו במשקו של שכן חולה. היה מקובל לשאול כלי עבודה כלשהו משכן. כן היה בעל סוס ועגלה עוזר לשכנו להוביל סחורה כלשהי.

    מה שלא היה היא הכנסת אורחים, איש אצל רעהו. זאת לאו דווקא מפני שסירבו לארח חבר. איש לא העלה על הדעת לבוא אצל מתיישב אחר ולאכול או לשתות אצלו. כאשר ניגש מתיישב לבית חברו לשאול כלי עבודה או עצה כלשהי - לא הוזמן לכוס שתייה וגם לא ציפה להזמנה כזאת. השואל לא נתבקש וגם לא ציפה להיכנס לבית חברו, להתישב ולשוחח על ענייני דיומה. הוא היה מביע את בקשתו והשיחה והשאלת החפץ נעשו בעמידה בפתח הדלת - וחסל.

    עוד היום מדברים על מקרים בודדים בהם משפחה אחת הזמינה משפחה אחרת לעשות את סדר פסח בביתם. יוצאי דופן היו שתי קבוצות גברים אשר נפגשו אחת לשבוע למשחק קלפים. קבוצה אחת שיחקה סקאט (Skat) והשנייה - כולם יוצאי דרום גרמניה, משחק קלפים דרום-גרמני. הפגישות נערכו בבית אחד השחקנים לפי התור. סביר להניח שבפגישות אלה הוגש כיבוד כלשהו - אך רחוק מהסוגים והכמויות הנהוגות כיום בחברה הישראלית.

    מכל האמור לעיל אין להסיק שכל משפחה חיה בבדידות וללא קשר עם יתר המתיישבים. נהפוך הוא. כמעט כולם ידעו כמעט הכל על כולם. בשיחות בתוך המשפחה היו מדסקסים כל פרט על יתר המשפחות. הנטייה הייתה להדגיש את השלילי בזולת אולם פה ושם גם את החיובי. נידונה חריצותם, עצלנותם ו/או השלומיאליות של הזולת. כל המידע הגיע מן המפגשים האקראיים במחלבה, במחסן, במכולת או בצפייה בעבודתו של השכן מעבר לגבול המגרשים. גם מפגשי שני גברים שיצאו יחד לשמירה היו מקור להעברת מידע על הזולת.

    הנוער שיחק תפקיד חשוב כרשת מודיעין בהפצת מידע. אלא שהנוער ניהל את "חיי החברה" שלו תוך כדי שוטטות ברחובות הכפר (שניים במספר). לעתים רחוקות נכנס נער או נערה לביתו של חבר או חברה אחרים.

    בשונה מהגברים, נשים אחדות היו נכנסות לבית רעותן לשיחה על דה ועל הה. הבעלים לא ראו מפגשים אלה בעין יפה, לכן פגישות אלה נערכו לרוב בהעדר הבעל. ביקורים אלה נערכו בצורה ספונטנית וללא הזמנה. היו מספר נשים שהרבו לבקר בבית ידידותיהן פעמים רבות. כוונת הביקורים הייתה לספר לחברה "ידיעה מעניינת" על צד שלישי. מובן שלא הוגש כל כיבוד בביקורים חטופים אלה.

    נ.ב. עובדה שיתכן ועשויה להדגים גישה זו לאורחים: חלק מן הבתים (8 מתוך 31) תוכננו כך שהכניסה אל הבית והיציאה ממנו פנתה לכיוון המשק, כאשר גב הבית פנה לרחוב. יתכן שתכנון זה נבע מיעילות הגישה למשק, או בתת-הכרה, יחס מסוים לזולת/אורח.

    * * *



    פרנסה, חיילים, בירה ובחורות

    כפי שידוע השיגי החקלאות לא היו מזהירים בשנותיו הראשונות של הכפר גן-השומרון. שיטות עיבוד הקרקע והטיפול בפרות ועופות התקדמו מצעדי צב. מאידך רבץ עול כבד של חובות משנות הכישלונות על המתיישבים. רבים חיפשו דרכי פרנסה מחוץ לחקלאות. עם פרוץ מלחמת העולם השניה נזדמנה תעסוקה רבה במחנות צבא גדולים שהוקמו בסביבת הכפר. אחד המתיישבים, ידוע ביוזמתו, ראה הזדמנות להרוויח מענף חדש ובכך להחזיר את חובותיו הרבים.

    אותו מתיישב פינה את בית מגוריו וחזר לגור בצריף שהקים עם יסוד הכפר. בבית האבן הקים בית קפה ומסעדה עבור החיילים הבריטים הרבים שחיפשו לברוח שעה קלה מן האווירה הצבאית המעיקה במחנות. בבית הקפה הוגשה בעיקר בירה וגם ביצים מטוגנות, ותפוחי אדמה מטוגנים (צ'יפס). שני אלה היו מאכל אהוב על האנגלים - כמו גם הבירה.

    בתחילה אנשי הכפר לא ראו "מוסד" זה בעין יפה אך מהר מאוד התברר שאף אם החייל האנגלי היה שתוי - לעולם לא קרה שיתנהג בצורה וולגרית או חלילה תוקפנית.

    העסק פרח והתרחב והיוזם היה זקוק לכוחות עבודה נוספים לשרת את החיילים. הוא פנה להכשרת הקיבוץ (השומר הצעיר) הקרוב "במפנה" (זה עלה לימים על הקרקע וייסד את קיבוץ דליה). בקשתו הייתה לשלוח לו כמה בחורות לעזור בהכנת המזון ובהגשתו. במזכירות הקיבוץ נידונה בקשת בעל המסעדה. כאן יש להזכיר שמוצא חברי קיבוץ זה היה מגרמניה, כמו מייסדי גן-השומרון, אך היו סוציאליסטים קנאים.

    הדיון במזכירות היה קצר: לא יתכן שחלוצות סוציאליסטיות שנועדו לעבודות האדמה ישרתו חיילים כדי שישתו בירה וישתכרו בכפר הסמוך. לפי כך בקשת בעל המסעדה הושבה ריקם. אלא, שלמרבה הפלא כמה מן הצעירות בקיבוץ הפרו את "דין התנועה" ובאו לעבוד במסעדה. (כמובן שאת שכרן מסרו לקיבוץ).

    כפי שנאמר לעיל גם שירות הצעירות את החיילים הבריטים לא הביא כל פגיעה או תקלה וכבוד הבנות נשמר.

    נ.ב. האפיזודה הנ"ל רק תעיד על המצב בארץ בימים ההם. מי שלמד את יחסי הישוב היהודי והשלטון המנדטורי-בריטי בשנות 1945-1948 יתפלא עד כמה היו יחסים אלה שונים מאלה ששררו בשנים 1939-1945. שנות מלחמת העולם השניה התאפיינו בשלווה ביטחונית, תעסוקה מלאה ושגשוג כלכלי. "הישוב" ראה בחיילים הבריטים שותף פעיל במלחמה בנאצים ואלפי בנים ובנות יהודיים התגייסו לצבא הבריטי. הבריטים מצאו בישוב היהודי בארץ-ישראל גב אזרחי אוהד. הערבים, שהרבו לפגוע "בישוב" עד 1939, הרגישו את נחישותם של שלטונות המנדט שלא לתת להם כל הזדמנות לפגוע ביהודים.

    סברה שעלולה להישמע בוטה היא שלא היו בארץ שנים יותר שקטות, בטוחות, ומשגשגות כמו ב-6 שנות מלחמת העולם השניה.

    * * *



    קואופרציה

    בשנות מלחמת העולם ה-2 היו אלפי חיילים בריטיים, אוסטרלים, ניו-זילנדים וכו' בעשרות מחנות צבא בסביבה. החיילים חשקו במעט בידור. בין היתר, הם ערכו נשפים בבתי הקפה הרבים שקמו בסביבה, או במחנות עצמם.

    כמו כל חייל צעיר חשקו בחברת בנות ורצו להזמין צעירות יהודיות מן הסביבה לריקודים בנשפיהם. הם הבינו שהבנות לא תבואנה בגפן, לכן הסכימו שכל בחורה תביא איתה חבר יהודי. וכך היה. בנשפים הייתה תזמורת צבאית שניגנה ריקודים סלונים. הכיבוד וכל הסידורים נעשו על ידי היחידה הצבאית המזמינה. התנהגותם של החיילים, בפרט כלפי הבנות, הייתה למופת. גם הבחורים המלווים נהנו.

    אכן זה זוכה ולזה לא נגרע.

    * * *



    המטמון

    בסביבה היו מחנות צבא בריטיים רבים. הצבא הבריטי היה זקוק לעובדים אזרחיים רבים וכך סיפקו מקור פרנסה לרבים בארץ וכן לתושבי גן-השומרון. מקור פרנסה נוסף היו הגניבות מן הצבא - אלה נעשו על ידי האזרחים שהועסקו במחנות ולא פעם בשיתוף עם החיילים.

    כותב שורות אלה היה אחד מן הסבלים שפירקו ממשאית צבאית-בריטית, נהוגה בידי נהג בריטי ולידו סמל מלווה. הסחורה שפורקה הייתה מלט "שנמכר" לקבלן שהקים בנינים בגן-השומרון.

    בין המועסקים מגן-השומרון היו גם שני בחורים צעירים - צמד-חמד. הם היו מועסקים בעבודות חשמל וכך הייתה להם גישה למחסני ציוד חשמלי במחנה. מתי ואיך - רק הם יודעים - אבל הצליחו "להזיז" כמות גדולה של חוטי חשמל שהיו בעיתות מלחמה יקרים מאד. הם חששו שבדרך כלשהי יתפסו ויערך חיפוש בבתיהם. חשבו, חשבו והגיעו לפתרון מקורי. לשכן של אחד מהם היה מחסן ובו שקים, גרוטאות וכו'. הם העבירו את "האוצר" למחסן השכן. מדי פעם נכנס השכן למחסנו אך לא הרגיש דבר.

    בדרך כלשהי אשת המתיישב נברה בין הגרוטאות ומצאה את "האוצר". מסוג החומר היה לה מיד ברור שיד השכן בדבר. לא קשה לתאר את התרגשותה וכעסה. מיד פנתה "לשכן הטוב" ודרשה לסלק את "המטמון", וכן נעשה. האישה החכמה אף חששה לספר לבעלה על המקרה. בהכירה אותו חששה שיותר משיכעס על השכן, ייקח את הדבר ללבו הוא.

    * * *



    החייל המשוחרר

    בשנות מלחמת העולם השנייה (1939-1945), בנוסף למחנות צבא בריטיים רבים בסביבת הכפר, היה גם מחנה שבויי-מלחמה איטלקיים במחנה עין-שמר שכיום נקרא "שער מנשה". המחנה שימש את חיל-האוויר הבריטי כבסיס אימונים ובחלק ממנו הוחזקו שבויי מלחמה איטלקיים שנשבו במערכות צפון אפריקה. האיטלקים, שאינם אנשים להוטים להלחם, היו די מרוצים מגורלם שפטר אותם מן הצורך להלחם וגם נהנו מיחס די טוב מצד הצבא הבריטי. לעיתים קרובות פגשנו אותם בקולנוע בכרכור כיון שהאנגלים שחררו אותם מדי פעם לשעות מספר. כנראה שלא הייתה לשבויים אלה כל סיבה לברוח מתנאי שבי נוחים.

    אחד מאיטלקים אלה בכל זאת פעל אחרת. הוא היה בן כפר באיטליה וכנראה שהגעגועים לכפר גרמו לו לערוק מהשבי ולהתחבא בגן-השומרון. עברית הוא כמובן לא ידע וגם רק מעט אנגלית. מישהו בכפר הכיר מיד את חריצותו וכושר העבודה שלו שלא ידע גבולות. אותו אדם שיכן אותו במחסן הרפת שלו והעריק עבד בשבילו. במרוצת חודשים אחדים נודעה חריצותו בכפר ורבים העסיקו אותו בעבודת השדה.

    יחד עם זאת פחד העריק מהמשטרה הצבאית הבריטית פן ייתפס ויוחזר למחנה השבויים. אבל כנראה ששהותו בכפר יהודי לא עוררה כל חשד בעיני המשטרה הצבאית.

    כעבור שנה-שנתיים שיפר את ידיעותיו בעברית, השתכן באחד הצריפים של משפחה והגדיל לעשות כאשר נכנס לשותפות עם אחד המתיישבים בענף גידול ירקות. שותפות זו עלתה יפה. רגעים קשים אירעו לו רק כאשר שותפו מכר ירקות לצבא הבריטי. אלה באו לשדה לקנות ולקחת את הירקות. באותן הזדמנויות מיהר להתחבא.

    מלחמת העולם השנייה הגיעה לקיצה. עריקנו חשד שחזרה לארץ מולדתו המנוצחת לא תיתן לו אותם הסיכויים כמו גן-השומרון. באותם הימים, 1945, עם סיום המלחמה חזרו חיילים יהודיים מן הצבא הבריטי. עבורם תוכננה הרחבת הכפר מצד מערב.

    עריקנו התחבב בינתיים על תושבי הכפר ואיש לא התפלא כאשר הנ"ל הוצע כמועמד להצטרף לחיילים המשוחררים ולקבל משק בהרחבה. בינתיים גם הכיר בחורה מהמושבה כרכור, נשא אותה לאישה ונולדו להם בנים ובנות.

    המשק שהוא הקים היה, בזכות חריצותו, מן המצליחים בכפר. כעבור שנים לקח את אשתו וביקר בכפר מולדתו אשר באיטליה. לשמחת המשפחה לא היה גבול כאשר האיש, אשר חשבוהו למת, ניצב חי וקיים בפניהם.

    לא אאריך בתיאורים פחות מעניינים - כמו פתיחת חנות ירקות בחדרה וכו'. אסיים רק בכך שבערוב ימיו חזר עם אשתו לכפר מולדתו, הצליח גם שם בעיקר בענף הגפנים ונפטר בשיבה טובה בשנת 2003 לאחר גורל פתלתל ונקבר בכפר מולדתו.

    נ.ב. בניו אשר בישראל מתכוננים "לעלות" את עצמותיו להיקבר בארץ.

    * * *



    פטריות

    המתיישבים החדשים שהגיעו לכפר שמו לב שמדי תחילת עונת הגשמים צצות פטריות מסוגים שונים במקומות שונים. המקומות המועדפים על הפטריות היו שטחי בור שלא נחרשו ומעזבות בהן נרקבו עשבי הבר של השנה שעברה. גם על עצים רקובים גדלו פטריות. איש מהמתיישבים לא העז לגעת בפטריות וכל שכן לא לאכלם.

    בשנת 1939 הגיעו לכפר מספר משפחות מצ'כוסלובקיה. הכוונה הייתה להכשירם לעבודת האדמה בגן-השומרון אלא שאיש מהם לא נשאר בכפר. אם בשל גילם המתקדם ואם בשל העדר אמצעים. לימים הצטרפו לעולים נוספים מצ'כיה והקימו את הכפר "נירה" ליד כפר ידידיה.

    אחת מנשות הזוגות האלה (שדרך אגב הייתה נוצרייה) הבחינה בכך שאיש איננו מלקט פטריות. כיוון שהבינה בסוגי פטריות, לימדה אותנו שאחד הסוגים הנפוצים היא פטרייה אכילה וטעימה מאד.

    כך למדנו ללקט פטרייה זו שידועה לי היום בשם "נרתיקנית נאה דביקה". לפטרייה זו כובע מכוסה בריר דביק, קוטרה 12-8 ס"מ כאשר היא בשלה, ופחות מזה כאשר היא צעירה. צבע הכובע נע מחום בהיר בצעירותה, ועד חום-אפור כהה בהבשלתה. ככל שהפטרייה צעירה יותר כן טעמה טוב יותר.

    המתכון המקובל היה: רוחצים היטב את הפטרייה (כולל הרגל), חותכים לחתיכות ונותנים למי השטיפה להתנקז. על מחבת מטגנים מעט בצל ומוסיפים את חתיכות הפטריות. לאחר כמה דקות בישול מוסיפים מספר ביצים וממשיכים לערבב עד שהביצים מתגבשות - מעדן מלכים.

    נוהג ליקוט הפטריות נהיה פופולארי עד כדי כך שהגננת תקווה הייתה יוצאת עם ילדי הגן ללקט פטריות כנ"ל.

    * * *



    סינר או שמלה?

    בשנות ה-40 היו שתי מכולות בכפר. מכולת קירש, הראשונה שהוקמה בכפר, נוהלה על ידי ארוין קירש, רווק נאה בעל הליכות נעימות. לידו עזר אחיו שלימים עזב והתגייס לצבא הבריטי. קורט (כושי) קאודרס, חקלאי שמשקו לא הצליח במיוחד, הקים מכולת מתחרה לקירש וזאת בדיוק מול ביתו של לוי, שבו הייתה המכולת הראשונה. התחרות היה קשה והכפר נחלק בין שתי המכולות.

    במשפחת "המומחה" לעופות הייתה טרגדיה, והאם לשני בנים נפטרה פתאומית בדמי ימיה. הבעל נאלץ להעסיק עובדת לניהול משק הבית וגידול שני הבנים, מה גם שהיה כבר עסוק מחוץ לכפר ובנסיעות. העובדת השכירה, צעירה נאה, אמורה הייתה להמשיך את נוהג המשפחה לערוך את הקניות במכולת קירש הותיקה יותר.

    הצעירה, שאגב נהגו לכנותה "הכושייה מפולניה" בשל שערותיה השחורות והמסולסלות - עברה מלקנות את מצרכי המשפחה ממכולת קירש למכולת כושי. כאשר שאל אותה אב המשפחה מדוע אינה קונה עוד במכולת קירש, היא ענתה: במכולת קירש יש גבר (נאה) וזה מחייב אותי להחליף בגדים לכל ביקור. במכולת קאודרס (כושי) אני יכולה להיכנס בלבוש יום-יומי מבלי להתגנדר ולהתאפר.

    * * *



    הסתכל בקנקן ולא בתוכנו

    הם היו זוג בגילאי 50+ מיוצאי גרמניה. הוא היה ד"ר למשפטים ועו"ד מצליח בארץ מוצאם, וגם קצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. בגן-השומרון ניסו לקיים עצמם ממשק חקלאי יחד עם בנם הרווק. הקיום היה בדוחק למרות העבודה הקשה ברפת, בלול ובשדה.

    זוג שני היו ניצולי שואה ממזרח אירופה. הם הגיעו לכפר לאחר שעזבו קיבוץ וניסו ידם בחקלאות. הוא עסק במסגרות בישוב קרוב, והיא עבדה עבודות מזדמנות במשקים ובבתים. היא הועסקה גם בביתם של הזוג הנ"ל. שביעות הרצון הייתה הדדית וכל צד כיבד את משנהו.

    לימים הכינה בעלת הבית מיץ לימונים בבקבוקים מיבול עצים שבחצר. כאות הערכה לעבודת הצעירה, ניתן לה בקבוק מיץ לימון במתנה.

    פער התרבויות התגלה כאשר בעלת הבית ביקשה מן הצעירה להחזיר לה את הבקבוק הריק לאחר שתשתמש בתוכנו.

    עוד 40 שנה לאחר אירוע בלתי חשוב זה סיפרה הצעירה (דאז) את אותו סיפור בתדהמה.

    * * *



    אוזניים לכותל

    באותם הימים חברי ועד שעסקו בניהול האגודה החקלאית "עובדי-אדמה" עבדו בהתנדבות ולא קיבלו כל משכורת או שכר. כאשר היו נוסעים העירה לטיפול בענייני הכפר היו מחזירים להם את דמי-הנסיעה. לפעמים ארך ביקורם בעיר מעבר ליום אחד. (להזכיר שנסיעה לתל-אביב בכוון אחד ארכה בשנות השלושים כ-3 שעות). כאשר היו חברי הוועד שוהים בעיר ללילה, היו מחזירים להם את דמי הלינה על פי קבלה של מלון.

    חבר ועד העלה באחת מאסיפות המתיישבים בקשה שישלמו לו את דמי הלינה גם מבלי שיגיש קבלה. הוא טען שהוא לן אצל משפחתו בעיר. "אם כן", אמרו לו,"הרי אינך משלם ולכן אין להחזיר לך הוצאות שלא הוצאת". אמר להם: "הרי אינני יכול לבוא למשפחתי ללינה מבלי להביא להם מתנה יפה ולכן מגיע לי פיצוי".

    לא ידוע כיצד נגמרה הפלוגתא. רק זאת ידוע: במקרה באה אשתו של הנ"ל בלוויית "המשפחה התל-אביבית" לאסיפה, והם היו עדים לכל הויכוח מבלי שחברנו, חבר-הוועד, היה ער לנוכחותם.

    * * *



    התעמלות בבוקר?

    הם היו זוג חקלאים חרוצים באופן יוצא מן הכלל. הוא רכש את המדגרה וציוד לולים מהקואופרטיב לעופות שהתמוטט. לימים פיתח את ענף המדגרה והפך למשק דגירה מהגדולים בענף. אשתו עזרה כנגדו. יום העבודה שלהם השתרע מ-04:00 בבוקר עד לשעות הערב המאוחרות. בילדתם היחידה טיפלה אימה שניהלה גם את משק הבית.

    לימים בגרו, הזדקנו, המדגרה נסגרה, הלול חוסל והם התכוננו ליהנות מן הרכוש שצברו במשך שנות עבודתם המרובה. חברים יעצו לה להירשם לשיעורי התעמלות שהתחילו להיות מקובלים בשנות השישים על מנת להגמיש את הגוף ולמנוע תופעות זקנה. לכפר הגיעה מורה להתעמלות. נשים פנו אליה להצטרף לשיעורים שהתקיימו בבית העם.

    אלא כשנאמר לה שהשיעורים מתקיימים בשעות לפני הצהרים, היא השתוממה וסירבה להצטרף: "הרי בשעות אלה אנשים צריכים לעבוד ולא נאה לעסוק בבילוים בבוקר".

    * * *



    גן-השומרון - טעות?

    השם גן-השומרון לכפר הופיע לראשונה בפרוטוקולים של אסיפות המתיישבים כ-6 חודשים לאחר היווסד הכפר. עד אז הישוב נחשב כשכונה של כרכור.

    אין ודאות לגבי מי הציע את השם. יש סברה שהמציע הוא דר' לודויג פינר, מנהל המחלקה להתיישבות המעמד הבינוני בסוכנות היהודית. הוא אשר ליווה את הכפר מהקמתו שנים רבות. בכל אופן נתקבל שם זה באסיפת מתיישבים מיום 23.12.1934 ללא התנגדות.

    יש להדגיש שבהינתן השם לכפר נאמר בפירוש: "גן-השומרון", ולא "גן שומרון" כפי שמע"צ מכנה את הישוב היום.

    מה שנראה מוזר היום היא העובדה שגן-השומרון כלל איננה נמצאת באזור הנקרא היום "שומרון". כעת מכונה אזור זה "השרון הצפוני". יתכן שבימים ההם לא הבדילו בין שרון לשומרון. בכל אופן, לו היו מכנים כיום ישוב בסביבת חדרה או כרכור כשומרון, הייתה זו טעות.

    * * *




    אחרית דבר

    תם אך לא הושלם תיאור עשר השנים הראשונות לכפר. הוגשו לקורא אפיזודות בודדות ולא רצופות, בעיקר של תגובותיהם של אישים בודדים למצבים שונים ומשונים.

    התיאורים אינם כוללים כלל נושאים כגון: ענפי החקלאות השונים והתפתחותם, גידולי עופות ובקר שונים. לא תוארו עיבודי שדה שונים כגון זיבול, השקיה והדברה, תפקידי הסוס וכליו השונים והתפתחותם. לא תוארו חומרי ההאבסה, סוגי התערובות והכנתם.

    כן לא תוארו היחסים בין ספקי שירותים שונים מן החוץ ולא עם אלה אשר להם נמכרה התוצרת החקלאית.

    סוגיה נוספת היא הרכב אוכלוסיית המתיישבים, יחסי המשפחות, עברן ושורשיהן.

    הנושא המעניין ביותר ואולי הקשה ביותר לתיאור הוא מהלך שלבי השתלבות המתיישבים בצורת חיים כה זרה וחדשה להם, כיצד דבקו בעקשנות בחקלאות וכיצד הגיבו לאובדן חלק גדול מהונם ואף כל הונם. תוארו רק מקרים בודדים בהם חיפשו נואשות פרנסות שונות ומשונות לצד טיפולם במשקם החקלאי.

    לא סופר על יחסם של אלה שהצליחו יותר לאלה שהצליחו פחות ולהפך.

    גם לא תואר כיצד עמדו יחסי בעל-אישה בלחצים והשתנות יחסים אלה.

    כל אלה ותיאורים רבים אחרים עדין מחכים להיכתב ולהישמר.

    * * *


  • כל הזכויות שמורות © למושב גן-השומרון